אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הגראז' גיקס מציגים: היונה והחנון צילום: עמית שעל

הגראז' גיקס מציגים: היונה והחנון

הגראז' גיקס הם חבורה של הייטקיסטים מבריקים שמבלים כבר שנים בפירוק לגורמים של מוצרים קיימים, כדי להפוך אותם למכשירים משונים ומיותרים. כך נולדו המוטו־טנק העירוני, הפקמן התלת־ממדי וכמובן היונה שמחרבנת סבון

29.11.2008, 16:59 | אסף אביר
איך בנית את הטיל הזה?

“רציתי, אז בניתי".

אוקיי, אבל איך?

טל חלוזין מבולבל מהשאלה. “כשאתה רוצה לבנות משהו אתה מנסה דברים, עד שזה יוצא".

אבל זה טיל. שבנית בבית. אני מנסה להבין איך בונים בבית רקטה שטסה אנכית, עוצרת לבד, ואז שולפת תורן קטן עם דגל. איך התחלת? מה חיברת עם הידיים? ממה הכנת את גוף הרקטה?

חלוזין סוף סוף מבין. עכשיו הוא מנסה להיזכר. אחרי הכל, עברו מאז שנתיים, שבהן בנה הרבה דברים מוזרים. “הגוף של הרקטה? נדמה לי שזו היתה חכה".

חכה? חכת דיג?

“כן. ולגו".

ברחוב הפלד בחולון, במרכז חצר אספלט קטנה, עומד בניין אבן ישן ונמוך. אם מקיפים אותו משמאל ונכנסים בדלת השנייה, מגיעים למחסן. אחד מקירותיו מכוסה מדפי מתכת רחבים, עמוסים בחלקי מחשב, דליי צבע, צבתות, פנסים גדולים, מקדחות, כבלים וקונסולות משחק. על קיר אחר מסודרות קסדות צעצוע של דמויות מ"מלחמת הכוכבים" וממשחקי מחשב. מול הדלת, מבפנים, חונה כלי רכב מוזר שנראה כמו טרקטורון נמוך שעשוי מאופנועים מנוסרים שהולחמו זה לזה, וממנו מזדקר משהו שנראה חי. המשהו הזה הוא צביקה נטר. 

צביקה נטר והמוטו טנק. כל הרעש והדאווין של האופנוע, ולא צריך שום חוש שיווי משקל, צילום: עמית שעל צביקה נטר והמוטו טנק. כל הרעש והדאווין של האופנוע, ולא צריך שום חוש שיווי משקל | צילום: עמית שעל צביקה נטר והמוטו טנק. כל הרעש והדאווין של האופנוע, ולא צריך שום חוש שיווי משקל, צילום: עמית שעל

נטר (36) הוא מנכ"ל הסטארט־אפ הקטן Innovid, שמפתח שיטה לפרסום סמוי בסרטוני וידיאו. החברה גייסה עד כה 3 מיליון דולר, וביוני חתמה על הסכם עם אתר MSN העולמי. בתקופה האחרונה הגיוסים והעסקאות מילאו את זמנו של נטר, שלא התפנה לבניית המצאות נוספות כמו טרקטורון האופנועים, המכונה "מוטו־טנק". גם ליצירה האחרונה שלו היו גלגלים - אופניים עם מנוע של אופנוע, שמשמיעים נהמות מפחידות בכל סיבוב של ידית הכידון.
בובת חלון ראווה עם ידיים רובוטיות. מחוברת לתוכנה שמזהה מה קורה על המסך במשחק גיטאר הירו ומעבירה הוראות לרובוט, צילום: עמית שעל בובת חלון ראווה עם ידיים רובוטיות. מחוברת לתוכנה שמזהה מה קורה על המסך במשחק גיטאר הירו ומעבירה הוראות לרובוט | צילום: עמית שעל בובת חלון ראווה עם ידיים רובוטיות. מחוברת לתוכנה שמזהה מה קורה על המסך במשחק גיטאר הירו ומעבירה הוראות לרובוט, צילום: עמית שעל

זו המצאה צנועה יחסית לקודמותיה מבית נטר, כגון מכונת הציור האוטומטית שבנה לפני שלוש שנים או הכיסא הרוטט למשחקי וידיאו.

לא רחוק ממנו אוחז טל חלוזין (27), סמנכ"ל הטכנולוגיה של אינוביד, בשתי ידיים רובוטיות, ומרכיב אותן על בובת חלון ראווה שעליה תלויה גיטרת פלסטיק של המשחק "גיטאר הירו". כשהוא מסיים, הוא מתפנה לשיחה שלנו. מצד אחד של השולחן יושב נטר, ששקע בינתיים בבדיקת השקעים והחיבורים במכשיר הסלולרי החדש שלו, ומחייך חיוך ילדי. מעברו השני יושבים סמנכ"ל המחקר והפיתוח של אינוביד, יובל טל (35), וחברו של יובל מתקופת עבודתם באמדוקס, גיל הירש (34). הם מריצים ביניהם משפטי מחץ שנוגעים לאחת ההמצאות האחרונות שלהם, "Dove Shitting Dove" - "יונה מחרבנת סבון דאב". היא ממש מוצאת חן בעיניהם. "זו יונה לבנה שפיסלנו מעיסת נייר והצבנו על עץ", מסביר הירש. "כשמישהו מתקרב לעץ, היא משמיעה המיות - ופולטת סבון נוזלי של דאב שנוחת לו על הראש. פסיכי לגמרי".  

Dove Shitting Dove, צילום: עמית שעל Dove Shitting Dove | צילום: עמית שעל Dove Shitting Dove, צילום: עמית שעל

פסיכי? למה לקרוא כה לכזה דבר יפה?

"זו התגובה הראשונה שאנחנו מקבלים בדרך כלל".

בשלוש השנים האחרונות נהפכו נטר, חלוזין, טל והירש למנהיגיה של קהילה קטנה, אחת מעשרות שצצו ברחבי העולם מאז תחילת העשור. כן, יש כמה רבבות בונים חופשיי רוח כאלה, "מייקרים", כפי שהם מכנים את עצמם, שמרכיבים להנאתם כלי רכב משונים, עפיפונים ענקיים, רובוטים ביתיים ומקלחות שמזרימות מים לפי העוצמה שבה צועקים עליהן - ואז זונחים את ההמצאה בשיעמום ועוברים לבנות את הדבר הבא.

המקלחת שחייבים לשיר בה. עוצמת הזרם תלויה בעוצמת קולו של האיש שעומד מתחת לטוש המקלחת שחייבים לשיר בה. עוצמת הזרם תלויה בעוצמת קולו של האיש שעומד מתחת לטוש המקלחת שחייבים לשיר בה. עוצמת הזרם תלויה בעוצמת קולו של האיש שעומד מתחת לטוש

הקהילה המקומית, שמכנה עצמה "גראז' גיקס" ("חנונים מהמוסך", הכינוי שדבק באמריקאים שבונים דברים בגראז' הצמוד לביתם), מאגדת כבר כמה עשרות ממציאים חובבים. שנים הם עבדו בנפרד, כל אחד במחשכי הגראז', חדר העבודה או הסלון שלו, עד שגילו שהם לא לבד, ושיש חבר'ה שאפשר לרוץ ולספר להם.

"הכל התחיל מיוסי ורדי. בלעדיו לא היו גראז' גיקס וגם לא היינו נפגשים", מספר נטר. "לפני שלוש שנים בניתי את מכונת הציור שלי, הפיינט מאשין, מחלקים של מדפסת ומכונת צילום, מברשות ועפרונות, ויוסי ורדי - ".

סטופ. למה בנית כזה דבר?

"באותה תקופה ציירתי על בד, והיו לי רעיונות שלא יכולתי ליישם מבחינת הטכניקה, כמו למשל תמונה שעשויה כולה מקווים ישרים, וכשמתרחקים ממנה רואים ציור גדול. ואז ראיתי בחניון של רחוב הארבעה שלוש מכונות צילום, אחת על השנייה. הן עמדו שם במשך שבועות, עד שהעמסתי אותן על רכב, לקחתי אותן הביתה, פירקתי אותן, לקחתי מדפסת סיכות ישנה, פירקתי כונן דיסקטים והתחלתי לתכנן מכונה שתצייר דברים שאני לא יכול. שתהיה בעצם כמו מכחול מיוחד. זו היתה הפעם הראשונה שחזרתי להתעסק באלקטרוניקה מאז שהייתי ילד.

מדפסת, מכונת צילום, מברשות ועפרונות שהתמזגו למכונת ציור אוטומטית, צילום: עמית שעל מדפסת, מכונת צילום, מברשות ועפרונות שהתמזגו למכונת ציור אוטומטית | צילום: עמית שעל מדפסת, מכונת צילום, מברשות ועפרונות שהתמזגו למכונת ציור אוטומטית, צילום: עמית שעל
"את החבר'ה שלי הפיינט מאשין לא עניינה, וב־2005 לא היו פה פייסבוק ובלוגים, אז צילמתי אותה במצלמה דיגיטלית ושלחתי לכמה אנשים. זה התגלגל במייל, ויום אחד ורדי יצר איתי קשר. הוא כתב שהתמונות הגיעו אליו, שהוא אהב את זה, והזמין אותי לבית שלו באותו שבוע.

"התלהבתי - בכל זאת, בשבילי הוא היה יוסי ורדי מאייסיקיו, הגורו של הסטארט־אפים. באתי אליו כבר עם רעיון מוכן: אמרתי לו שאני רוצה לפתוח 'מועדון ג'נטלמנים' לגיקים, מקום שבו חובבי מכניקה ומחשבים יוכלו להיפגש ולבנות דברים. הוא ענה בקצרה: 'אתה רוצה - תעשה', ואז סיפר לי למה הוא קרא לי".

כשורדי פגש את נטר

יוסי ורדי קרא לו בגלל כינרנט, מסיבת האביב השנתית שהוא עורך על שפת הכנרת מאז 2004 ושאליה הוא מזמין יזמי הייטק, מאיירים, פסיכיאטרים, סופרי שוליים ושאר הוגים מקוריים שהוא נתקל בעבודותיהם. הרעיון: לרכז הרבה מוחות מבריקים במקום אחד. הכללים: לא להביא חברים, לא להמליץ על חברים - ואם אפשר, לדבר על זה כמה שפחות. התוכנית: שלושה ימים של סדנאות אמנות, תחרויות לבניית מכונות, ג'ם סשנים ופאנלים, עם חופש מוחלט לכל אחד לעשות כאוות נפשו. גם התוכנית הרשמית רשומה על לוח מחיק ומשתנה ללא הרף. ויש איסור מפורש אחד: לא מדברים על עסקים.

כשורדי פגש את נטר, הוא בדיוק חיפש עוד אורחים מוצלחים למסיבה הבאה. נטר הוזמן והתבקש להביא את מכונת הציור. לדבריו, הוא עדיין מתאושש מהחוויה. "זה היה מדהים, האנשים והדברים שקרו שם", הוא אומר. "הרגשתי כמו ילד שגדל במרתף ופתאום יוצא לדיזנגוף סנטר. ומיד הלכתי לראות מי זה יובל טל".

טל הוזמן לכינרנט על ידי עיתונאי המדע לשעבר ויזם הטכנולוגיה בהווה עמי בן בסט, האחראי לרשימת המוזמנים. "זה קרה אחרי שהפצתי באינטרנט תמונות של מכונת ארקייד שבניתי בבית", אומר טל. "את צביקה לא הכרתי קודם. הוא כתב לי פעם מייל, כשהעליתי לרשת תוכנה שהופכת את מכונת המשחק XBox למערכת קולנוע ביתי. אבל לא עניתי לו, כי קיבלתי אז המון הודעות, בעיקר מילדים. בכינרנט צביקה ניגש אליי, הציג את עצמו ואמר שהוא עדיין מחכה לתשובה. התנצלתי, התחלנו לדבר ומיד קלטנו שאנחנו סובלים מאותה הפרעה. באותו סוף שבוע כבר היה לנו רעיון לבנות משהו יחד, וקבענו להיפגש שוב".

זה מה שיצא מהפגישה הזאת: "האחד גאון מכני, השני הוא האקר של מכונות משחק", נכתב בספטמבר של אותה שנה באתר של מגזין המייקרים המוביל "Make". "הם החליטו לאחד כוחות ולהפוך גרוטאת מכונית לסימולטור נהיגה. הם חיברו את הדוושות, את ההגה ואת ידית ההילוכים לקונסולת משחק, הרכיבו מערכת שתטה את גוף המכונית בסיבובים, מאוורר שיגביר את הרוח כשהמהירות עולה, ומנוע קטן בשביל הרעש. אפילו מד המהירות עובד!".

"האמת היא שבסוף לא חיברנו את הדוושות", מדייק טל. "השתעממנו מהר, ואחרי ששיחקנו במכונית ארבע־חמש פעמים ניסרנו אותה לשניים והפכנו את המושב האחורי למחשב בצורת ספה".

"ניסרנו?", נטר מרים גבה.

"אתה ניסרת".

מכונית הסימולטור היתה לא רק הפרויקט המשותף הראשון, אלא גם ההשקה הלא רשמית של סדנת העבודה של הגראז' גיקס, ובעצם של קבוצת הגראז' גיקס כולה. "תוך כדי עבודה קבענו מדי פעם להיפגש שם עם ה־XBox ולשחק במשחקי רשת במחסן בחולון ששייך לאביו של צביקה", מספר טל. "בכל פעם שנפגשנו לשחק באו למחסן עוד כמה אנשים עם קונסולות משלהם. כל מי שהיה בא היה רואה את המכונית בצד, כל פעם בשלב קצת יותר מתקדם. האנשים שנמשכים טבעית לבניית דברים התחילו להתעניין, ולהצטרף".

בספטמבר 2005, חמישה חודשים אחרי שנפגשו לראשונה בכינרנט וזמן קצר אחרי שהשלימו את סימולטור המכונית, נטר וטל השתתפו בגיק־קון. גיק־קון הוא אירוע שכמה ממשתתפי כינרנט ארגנו באותה שנה במלון בקיבוץ שפיים, ומאז נהפך למסורת. בהשראת הכוחות היצירתיים שהתארחו בכינרנט, גיק־קון מוקדש כולו לבניית המצאות. התנאי להשתתפות הוא לבוא כדי לבנות משהו. אין פרויקט - אין כניסה. כשבעים אנשים השתתפו בגיק־קון הראשון, שבו גם יצא לפועל הפרויקט השני של נטר את טל - מגירה ללא ידית שפותחים וסוגרים בתנועת יד שמדמה משיכת ידית ושנקלטת בחיישנים מיוחדים.

בגיק־קון השני, ב־2006, השתתף גם טל חלוזין. טיל מאולתר שהוא בנה כיכב בתחרות הרובוטיקה טכנו־בריין, שנערכה באותה שנה בטכניון, ואחד ממארגני התחרות - רוסתם טייגר, מיוצאי כינרנט - הזמין את חלוזין לכנס. נטר וטל איתרו אותו שם בקלות, צירפו אותו לגראז' גיקס - וכעבור שנה הקימו יחד את אינוביד.

מימין: צביקה נטר, טל חלוזין ויובל טל, עם ההמצאות הגיקיות של הגראז מימין: צביקה נטר, טל חלוזין ויובל טל, עם ההמצאות הגיקיות של הגראז' גיקס | צילום: עמית שעל מימין: צביקה נטר, טל חלוזין ויובל טל, עם ההמצאות הגיקיות של הגראז

זה חלק מהכוח של הגראז' גיקס: הם לא רק בעלי חוש טכני וכושר המצאה מעוררי השתאות, כי אם גם אנשים חברותיים למדי. זו גם הסיבה, כנראה, שהגרעין הקשה משך אליו עוד ועוד חובבי המצאות, והפך את המחסן בחולון לאטרקציה בפני עצמה: המחסן מארח כעשרים אירועים בשנה, ובהם סדנאות, הרצאות, ערבי מינגלינג ומסיבות גיימינג. אופי האירועים הלך והשתנה עם הזמן, ובכל פעם יש בהם קצת פחות משחקים וקצת יותר יזמי הייטק, בלוגרים ומשקיעים. בחודש מאי נערכה בגראז' מסיבה בת כמה מאות משתתפים, ובהם גורו הגיקים סרגיי ברין, ממייסדי גוגל.

פחות פאן, יותר ביזנס

השינוי באופי המסיבות הוא ביטוי ממצה לשינוי שעברו הגראז'ניקים בשנתיים האחרונות, עם התרחבות המעגל - קצת פחות פאן, קצת יותר ביזנס. רשימת הדיוור של הגראז' מונה כבר יותר מ־600 בני אדם; גילם הממוצע כ־30, רובם המוחץ גברים. "רק עשרות הם באמת ממציאים חובבים ש'מלכלכים את הידיים'", אומר הירש. "עוד כ־300 הם גיקים בנשמה, בלוגרים ובלוגריות, יוצאי כינרנט. השאר הם אנשי תעשייה, מנהלי פיתוח עסקי, משקיעים, יזמים. אנשים שבאים לחפש קשרים. לנו אין בעיה עם זה, אנחנו גם מקושרים מאוד בזכות המסיבות. אבל המטרה הכי חשובה לנו היא לשמור על האווירה הכיפית, על זה שזה יישאר בלי פאסון. בגלל זה גם המסיבות הן על תקן של כולם מביאים בעצמם שתייה ואוכל, וכל אחד מנפנף לעצמו על המנגל בקוד פתוח".

על המה?

"לקחנו ממגרש הגרוטאות עוד מכונית, ניסרנו אותה לשניים, מהחלק הקדמי שלה הוצאנו את המנוע והפכנו את זה למנגל בצורת מכונית. היא עומדת בחוץ, וכל אחד יכול לגשת אליה ולצלות לו משהו".

הגראז'־גיקיות נותנת כלים לחיים? דרך חשיבה אחרת? גישה חדשה לפתרון בעיות?

"הגיקיות באופן כללי היא גישה אחרת לחיים", אומר גיל הירש. "גיקים הם אנשים שאוהבים ללמוד מערכות מורכבות עד לפרטים הקטנים ואז 'להתעלל' בהן. אני לא יודע מה ספציפית שינתה אצלי העבודה בגראז', אבל אתה יכול לראות שרוב האנשים שבונים המצאות הם גם יזמים, אנשים שחושבים מחוץ לקופסה, שמתמודדים עם מכשולים ועוקפים אותם. אולי זה קשור".

מאחורי כל זה, גם מאחורי כל זה, מסתתר כסף. נכון, זה תחביב אמיתי, הנטוורקינג הוא לא העיקר, הם בונים בשביל הכיף ולא כדי למכור. ובכל זאת, קרנות ההון סיכון גיזה וכרמל ונצ'רס מכסות בשנתיים האחרונות את כל אחזקת הגראז' והפקת האירועים; הוצאות נמוכות - בעיקר תשלומי חשבונות - שלא נפסקו גם בימי המשבר הנוכחי. הגראז'ניקים נהפכו בשנתיים האחרונות לאנשים מהמקושרים ביותר בזירת ההייטק הישראלית, דבר שעזר להם גם עם חברות הסטארט־אפ שלהם.

"פנינו לקרנות כשאבא של צביקה רצה שנשלם את הארנונה על הגראז'", מסביר הירש. "ורדי קישר אותנו אליהן, והן עזרו לנו לשפץ את המקום, ומאז מממנות את הכנסים. הן כמובן עושות את זה לא רק מסיבות פילנתרופיות; הן יודעות שבכנסים האלה הן ימצאו אנשים עם רעיונות טובים".

"המטרה שלנו היא גם להחזיר לקהילה וגם להיות עם אצבע על הדופק", אומר אבי זאבי, שותף מייסד בכרמל. "הגראז' הוא מקור משיכה לאנשים מלאים ביצירתיות ובהבנה טכנולוגית. אף שרובם לא רלבנטיים לכרמל, אנחנו נהנים מאוד משיתוף הפעולה". ב־2007 השקיעה הקרן, בין השאר, 2.25 מיליון דולר בסטארט־אפ דלוור של ליעד אגמון, שאותו הכיר זאבי בגיק־קון. גם כיום, אומר זאבי, הם נמצאים במגעים עם יזמים שהכירו דרך פעילויות הגיקים.

בגיזה העניינים דומים. בתחילת השנה השקיעה הקרן 1.7 מיליון דולר בסטארט־אפ סמנטינט של חבר קהילת הממציאים טל מוסקל. "ההיכרות איתם התבשלה סביב פעילויות הגראז'", מסביר אייל ניב, מנהל שותף בגיזה. "הספונסרשיפ שאנחנו נותנים הוא עבורנו דרך לתרום בחזרה לקהילת ההייטק. אני גם מתחבר אישית לעולם הזה. באחד הכנסים שלהם אני וחבר בנינו פרויקט - מין מערכת שהקליטה וידיאו ממסך המחשב, ובו־זמנית ערכה אותו ושידרה אותו במקום אחר. אבל מה שיפה בגראז' גיקס זה שזו לא רק טכנולוגיה. זה פיוז'ן של הרבה דברים, זאת היכולת לייצר יש מאין".

ורדי, הסנדק, מסתפק בסיכום קצר: "הדבר שאני גאה בו זה שלפני ארבע שנים החבר'ה האלה לא הכירו אחד את השני, ועכשיו כולם רוצים להיות כמוהם".

טל חלוזין והפקמן התלת-ממדי. ראש צהוב גדול, גלגלים ומבוך פקמן ענקי שמוקרן על רצפת החדר, צילום: בועז אופנהיים טל חלוזין והפקמן התלת-ממדי. ראש צהוב גדול, גלגלים ומבוך פקמן ענקי שמוקרן על רצפת החדר | צילום: בועז אופנהיים טל חלוזין והפקמן התלת-ממדי. ראש צהוב גדול, גלגלים ומבוך פקמן ענקי שמוקרן על רצפת החדר, צילום: בועז אופנהיים

קורס להמצאות לא שימושיות

"קבוצות כמו הגראז' גיקס וכנסים כמו כינרנט וגיק־קון מתקיימים בכל העולם", אומרת מיכל רינות, שעוסקת בעיצוב ממשק משתמש ומוכרת כחברה פעילה בקהילת הממציאים הישראלית וכמבקרת קבועה בכנסי הג'ראז. את בשורת ההמצאות היא מפיצה גם באקדמיה: הקורס לעיצוב הנדסת אנוש שהיא מעבירה במכון הטכנולוגי בחולון מוקדש כולו לבניית המצאות, בעיקר לא שימושיות, ומארח סטודנטים לעיצוב תעשייתי, טכנולוגיות למידה והנדסת חשמל. בתערוכת הסיום של הקורס הקודם, שהתארח במחסן של הגראז' גיקס, כיכבו, בין השאר, שולחן עם מסך מגע שמשנה את התצוגה בהתאם לחפצים המונחים עליו, ושלושה עציצי פרחים שמחוברים לאינטרנט, משפילים את ראשם כשהם צמאים ומזדקפים רק כשכולם מושקים.

תופעת הממציאים החובבים, אומרת רינות, רק תלך ותתפשט. "התרבות הזו מתפתחת כי הטכנולוגיה הופכת ליותר זמינה ונגישה. פעם מעגלים חשמליים נבנו רק בבתי חרושת; היום כל אחד יכול לקנות מעגלים חשמליים ולתכנת אותם בבית. יש אפילו מוצר מצליח כזה, בשם ארדוינו (Arduino) - חומרת מחשב שאין לה תפקיד מוגדר, ושעם ידע בסיסי בתכנות אפשר להפוך אותה לכל מה שרוצים, מכרטיס למחשב האישי ועד שבב שליטה למזל"ט. הדברים האלה הולכים והופכים להיות פשוטים כמו צעצועים".

"אנחנו פשוט 'ארלי אדפטרס', הראשונים לאמץ טכנולוגיה חדשה. אבל כשזה יהיה מספיק ידידותי, כולם יהיו שם", מחדד גיל הירש. ואכן, בארצות הברית כבר מדובר בזרם אופנתי, מעין גרסה חנונית לקהילת רוכבי ההארלי דיווידסון. אנשים שמכנים עצמם "מייקרים", "טינקרים" (פחחים), "סירקט בנדרס" (מכופפי מעגלים חשמליים, כלומר מחווטים מחדש) או "האקרים של חומרה" מפרסמים ברשת את המצאותיהם ומתכנסים באירועים המוניים, מהפסטיבל הוותיק "ברנינג מן", דרך פסטיבל הרוק־בכלים־תוצרת־בית "בנט" ועד יריד ההמצאות "מייקר פייר".

"אני מאשים את המחשבים", אומר דייל דוהרטי, העורך הראשי של "Make", מגזין העשה־זאת־בעצמך שמאז יציאתו לראשונה בינואר 2005 נהפך לאחד מסמליה של הסצנה. "העובדה שאנחנו יושבים כל היום מול מחשב שינתה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על דברים. פתאום אנחנו שואלים 'למה אין למכונית שלי תפריט מאפיינים? למה אני לא יכול לעשות קסטומיזציה?'. המחשבים הרגילו אותנו לרצות לשלוט בכל מה שסביבנו, והמגזין שלי הוא סוג של מרתה סטיוארט לאנשים שרוצים לשפר מכשירים מורכבים ומוצרים שהם קונים".

חברים בקהילה הישראלית אמרו לי שזה משהו שנולדים איתו, ושהנגישות של הטכנולוגיה בסך הכל מאפשרת לאנשים להוציא את זה החוצה.

"אני לא מאמין שחייבים להיוולד עם זה. פגשתי הרבה אנשים שקיבלו השראה ונכנסו לתחום. אין הבדל גדול בין מייקינג לבין בישול, או עבודה עם עץ".

"בגיל חמש פירקתי את הרדיו הראשון שלי"

ובכל זאת, תשוקה היא כנראה העניין המרכזי. "אני זוכר שבערך בגיל חמש פירקתי את הרדיו הראשון שלי", נזכר הירש. "רציתי לדעת איך הסיבוב של הכפתור גורם למחוג הקטן לזוז. לא הצלחתי להרכיב את הרדיו בחזרה, ואבא שלי כעס. כשאתה גדל, הדרייב שלך נהיה לא רק לראות איך זה עובד אלא לתקן דברים. מכונת הגילוח של אבא, למשל: זה לא עובד, ואתה מפרק ומחפש את הבעיה. אתה מפעיל את זה כשזה פתוח ורואה מה לא זז טוב, ואז מזיז, מנסה. עד היום אני לא יודע כלום על אלקטרוניקה. הכל למדתי לבד.

"מתישהו נכנסתי לזה יותר עמוק. בכיתה ו' הסתגרתי עם זה איזה שלוש שנים, ויצאתי רק כשהבנתי שהמצב חמור: אמא שלי כעסה שאני שוכח לכבות את החשמל, ובתגובה חיברתי את כל המכשירים בחדר לאזעקה של הבית, וסידרתי שהם ייכבו לבד כשאני יוצא ויידלקו אוטומטית כשאני חוזר. הכל בחיווטי חשמל פשוטים, לא משהו מרשים. זו בעצם מהות הגיקיות: אתה מתנפל על דברים חדשים ועושה איתם יצירות שהן סטייט אוף דה ארט, אבל לרוב חסרות כל שימוש או טעם. האתגר שבדרך והשוויץ בסוף הם הכיף שלך. זה משהו שמאפיין את רוב הגראז' גיקס - אלה אנשים שאוהבים לשבת שעות ולהסתבך עם דברים. יותר מכסף והצלחה מסחרית - הדרך עושה לנו את זה, ההתעללות בטכנולוגיה. רפי מזרחי, אחד החבר'ה, לקח שלט של ה־Wii של נינטנדו והפך אותו לחליפה שאיתה הוא יכול לשחק עם כל הגוף. אפילו כתבו עליו באנגאדג'ט (בלוג הטכנולוגיה הפופולרי בעולם). מבחינתנו זה הרבה יותר מאקזיט".
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות