השבוע: באג גלובלי

כשנכנסה שנת 2000 לעולם מיליוני אנשים ברחבי הגלובוס עצרו את נשימתם בציפייה לבאג שיפיל את מערכות המחשבים. וכלום לא קרה. תשע שנים פחות חודש חלפו מאז אותו יום, והנין של באג 2000 בחר להתלבש דווקא על הפריימריז של מפלגת העבודה. במונחים רפואיים אפשר לומר שהמערכת החיסונית של מפלגת העבודה הזמינה את הבאג הזה. גוף המפלגה החולה קיבל מכה נוספת, כאילו שספירת הטסיות שלו לא היתה נמוכה מספיק. ברק, שחשב לפטר את איתן כבל בעקבות התקלה הקולוסלית, הבין שנקלע לנוסח מעודכן של מלכוד 22. הדיוקן השחוט והמפויס של יושב ראש המפלגה, כפי שהציגה השבוע אילנה דיין ב"עובדה", מבטא את מצבה העגום של המפלגה שהקימה את המדינה וקרסה אל תוך עצמה בקול ענות חלושה.

תיאטרון האבסורד המתקיים בחברון, עיר האבות החבוטה, הוא דוגמה הולמת לכאוס אחר נוסח מלכוד 22. קומץ בנים באושים דואג להבעיר עיר שלמה עם פוטנציאל להתלקחות אזורית. הצבא מצדו נוהג בפורעי החוק הללו בסובלנות אין קץ, שלא לומר בסובלנות תמוהה. מפקדי הצבא מקיימים מסעות הסברה בקרב הצדדים. במצבים של כאוס צריך להיות רגישים אך גם נחושים.

הביקורת שהטיחו גורמים ישראליים השבוע בכוחות הצבא ההודיים נגעה בדיוק בנקודה האמורה. אז נכון, כאוס לא פותרים בהשלכת רימונים, וההודים לקו בחוסר רגישות, אבל לאור התגובה הרופסת שלנו בחברון אולי כדאי שנמתן את הביקורת כלפי אחרים, ונתמקד בחמלה.

עיני כולם היו נשואות השבוע לדמעותיו של מוישי הקטן, שניצל מהטבח בבית חב"ד במומבאי.

מוישי נקרע מרבקי אמו בגיל שהזהות העצמית שלו עדיין כרוכה בזהותה. הוא אינו מסוגל להבין לאן נעלמה אמא. מבחינתו נעלם חלק ממנו. ובמקרה הנורא של מוישי גם אביו, עמוד התווך השני שלו, נרצח. מנקודת ראותו הפעוטה נראה שמחצית ממנו נותרה לבדה בעולם. הטרגדיה של מוישי נוגעת במדויק בפחד ההורי הקמאי. מי לא מכיר את הפרפור הלבבי ערב נסיעה זוגית לחו"ל, כשהילדים נשארים בארץ עם סבא וסבתא? בעיני רוחנו אף אחד בעולם לא יוכל לאהוב את הילדים שלנו כמונו. אף אחד בעולם, גם אם הם סבא וסבתא נלהבים, לא יוכל להעניק כמונו את דקויות ההבנה, הסליחה והמסירות הנדרשת לילדים שלנו. בפועל, וכברירת מחדל, ילדים גדלו ויגדלו גם ללא הוריהם הביולוגיים, ורבים צמחו ויצמחו להיות מבוגרים עצמאיים ומוצלחים. העובדות הללו לא מרככות את הפחד הזה שנטמן עם התובנה ההורית. הפחד שהתמצה כל כולו השבוע במוישי הקטן, שלרגע אחד היה הילד של כל אחד מאיתנו.