שירת הברבור של פרס הפוליצר

פרס פוליצר הוא סמלה הקלאסי של העיתונות האמריקאית של פעם, או של מה שהיתה רוצה להיות. הוא מוענק לעיתונאים עם שרוולים מופשלים ואגלי זיעה על המצח, שמתקתקים במרץ על מכונת הכתיבה את התחקיר הנועז שלהם על שחיתות בבית הלבן בעוד עשן סיגר מסתלסל מפיהם. לא הרבה אנשים בעולם העיתונות עומדים בסטנדרטים של פרס פוליצר. בטקס פוליצר האחרון, רוב הפרסים הוענקו ל"וושינגטון פוסט", על הישגים כגון סיקור פיגוע הירי באוניברסיטת וירג'יניה טק וחשיפת רשלנות בטיפול בוותיקי מלחמה. "הניו יורק טיימס", במשך שנים ארוכות הכוכב של הפוליצר, ירד מכיסאו לאחר כמה סקנדלים של עיתונות רשלנית ושנים של איבוד קוראים לטובת האינטרנט. הירידה במכירות התבטאה בירידה ברמת הסיקור. ו"הניו יורק טיימס" עוד במצב טוב: ההתמוטטות של תאגיד טריביון, שמפעיל עיתונים כגון "שיקגו טריביון" ו"לוס אנג'לס טיימס", מדגימה מה קורה לעיתון כשהוא באמת בצרות.

פרס פוליצר התעלם במשך שנים ארוכות מהאינטרנט. אתרים, ככל הנראה, נתפסו כמקורות מידע מחופפים ומפוקפקים, נטולי הקלאסה העיתונאית הנדרשת. רק ב־2005 הסכימה ועדת הפרס להכיר גם בטקסטים שהתפרסמו רק ברשת ולא בדפוס - כל עוד הם מתפרסמים באתריהם הרשמיים של עיתוני דפוס מוכרים. שנה לאחר מכן הסכימה הוועדה לשקול להעניק את הפרס גם על כתבות וידיאו וחומרים לא מילוליים אחרים שנהפכו לחלק מהעבודה העיתונאית עם המעבר מהדפוס לאינטרנט. השנה, באיחור מדהים, הכריזה ועדת הפרס שהיא מכירה גם בגופי חדשות שפועלים רק ברשת, בתנאי שהם "מוקדשים בראש ובראשונה לסיקור עצמאי של חדשות" ו"שומרים על העקרונות העיתונאיים הגבוהים ביותר".

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא? תלוי איך מסתכלים על זה. ההגדרה של ועדת הפרס משאירה בחוץ את רוב אתרי החדשות הפופולריים בארצות הברית, דוגמת ההפינגטון פוסט, שממעטים בסיקור עצמאי ומתמקדים בעיקר בדיון. אתרי החדשות שמנסים גם לדווח בכוחות עצמם ועונים לקריטריונים של פוליצר הם מעטים, ולא משפיעים בינתיים על השיח הציבורי. אפשר לראות את חוסר האפקטיביות של אתרים כאלו גם בישראל, עם האתרים סקופ ושקוף, שלא עוררו עד כה הד ציבורי משמעותי.

כך שבסופו של דבר, האתרים היחידים שבאמת רלבנטיים לפרס הם עדיין האתרים של העיתונים הגדולים, שנמצאים בסכנת סגירה תמידית עקב הקושי להרוויח כסף. האמת העצובה היא שהאינטרנט, שגנב את הקוראים לעיתונים, לא מספק אלטרנטיבה של ממש בסטנדרטים של פרס פוליצר. לטוב וגם לרע, הרשת משנה את יסודות העיתונות, והם הולכים ומתרחקים מהיסודות המסורתיים של פוליצר. יפה שאנשי הוועדה החליטו להכיר בקיומה של הרשת - אבל עוד כמה שנים, כשכבר לא יהיו עיתונאים מסורתיים לחלק להם את הפרס, זה לא ישנה.