וויליאם זינסר הסופר של הסופרים, מלמד איך לכתוב בלי השראה

איך להתחיל את הכתבה הזאת?

"מותר לך לכתוב בגוף ראשון"?

אולי, אבל אני לא רוצה. רבים כותבים פה בגוף ראשון וזה כבר איבד את הטעם.

"אם מותר לך, אני מציע שתשקול לעשות זאת. קל יותר לכתוב בגוף ראשון מאשר בגוף שלישי, ובגוף ראשון יהיה לך קל יותר להסביר למה בכלל אתה כותב עליי. הרי רוב הקוראים שלך לא שמעו את השם שלי. מה שמעניין אותך בי עשוי להיות מה שיחבר אותם לכתבה שלך."  

ואם אני כותב בגוף ראשון, מה אז?

"חייב להיות נרטיב. חייב להיות סיפור."

אבל מה הסיפור פה?

"תתחיל בתל אביב. השעה שעת ערב ואתה יושב ליד השולחן שלך ומחייג לאיש עם השם המצחיק מניו יורק. קראת את הספר שלו, והסתקרנת. קראת כמה מאמרים עליו, והתקשרת. ואז גילית מה שגילית."

האמת היא שהסיפור מתחיל עוד קודם. אני מכיר את הקול שלך מגיל צעיר. שמעתי אותו בקלטת של on writing well

"אוי אלוהים, זה נפלא"!

לרגע חשבתי שתגיד: "אוי אלוהים, נשמעתי נורא בהקלטה הזאת."  

"באמת נשמעתי נורא," אומר וויליאם נולטון זינסר, 86, האיש עם השם המצחיק מניו יורק. "אבל עושים מה שאפשר."

לא מקובל לשתף מרואיינים בכתיבת הכתבה עליהם. אבל וויליאם זינסר הוא מקרה מיוחד: מפעל חייו הוא לעזור לאנשים לכתוב. בשנות החמישים הוא היה עורך מדור התרבות של "הניו יורק הראלד טריביון," בשנות השבעים לימד כתיבה עיתונאית באוניברסיטת ייל, ועל בסיס הקורס שלו חיבר ב-1976 את הספר "On Writing Well" (בתרגום חופשי: "לכתוב היטב") - מדריך לפיתוח סגנון כתיבה בכל תחום שאיננו ספרות יפה - מעיתונאות וספרות עיונית ועד בדיחות ונאומים. מאז יציאתו נמכר "לכתוב היטב" ב-1.3 מיליון עותקים, ויצא בשבע מהדורות. ה"ניו יורק טיימס" כינה את הספר "התנ"ך לדור שלם של כותבים" וזינסר עצמו זכה לתואר ה“Writer's Writer" ה"סופר של הסופרים" של אמריקה. הספר לא תורגם לעברית, ובארץ קשה למצוא אותו מחוץ לחנויות ספרים אוניברסיטאיות.

את גרסת השמע של "לכתוב היטב" הכרתי עוד בשנות העשרה שלי, ממדף הקלטות של אבי. באותן שנים הייתי ילד בעל סקרנות בריאה ואנגלית גרועה. לא הבנתי מילה מהטרגדיות המדוקלמות של שייקספיר ומהתסכיתים של רמפול שגדשו את המדף. אבל את הקלטת של זינסר הבנתי. האנגלית שלו היתה פשוטה. המשפטים היו קצרים. גם הארוכים. זינסר לא דקלם ולא הרצה, אלא שוחח. בקולו המבוגר הסביר שכתיבה טובה נקראת בדיוק כך: כמו שיחה מעניינת. וכמו בשיחה, אמר, מה שמעניין אינו הנושא אלא הדובר, אופיו ומחשבותיו. אם אלה יובעו על הנייר בפשטות ובקיצור, הכתיבה תיגע. עוד בטרם שמעתי את הקלטת רציתי לעבוד בעיתון. אבל כששמעתי אותה, הבנתי קצת יותר למה.

לפי זינסר, שיפור הכתיבה פירושו ניקיון הברדק שממלא אותה. הוא חזר שוב ושוב על המילה ברדק "Clutter" באנגלית, כמעט בכעס. ברדק הוא למשל השימוש הנרחב במילות תואר, אמר. אין הבדל סגנוני בין לכתוב שהספר "מדהים" לבין לכתוב שהוא "מרתק" או "מרגש." ההבדל הוא כשמצליחים להמחיש מה מדהים בספר. ברדק הוא כל מילה מיותרת שנכנסת למשפט. זה כשכותבים "בנקודת הזמן הזאת" במקום לכתוב "עכשיו"; זה כשכותבים "האם אתה חש כאב"? במקום "כואב לך"? מחקו את מילות התואר, אמר. קצרו פסקאות. צמצמו את המשפטים ופשטו אותם. בחרו במילים מקוריות ומדויקות. חשדו בכל מה שעולה בראשכם בקלות רבה מדי.

את הספר המלא באנגלית קניתי אחרי שנים. חלקו הראשון הוקדש להטפה מהקלטת. שאריתו הוקדשה לעצות מעשיות בז'אנרים שונים של כתיבה עיונית. כל הפרקים חלקו את אותו הלקח: זקקו את כתיבתכם עד שיישאר בה רק מה שרציתם לומר ודרך חשיבתכם. זהו סגנון הכתיבה.

"יש כמה התחלות של כתבות שאשמח לא לראות עוד. אחת היא של הארכיאולוג מהעתיד: 'כשארכיאולוג מהעתיד ייתקל בשרידינו, מה יחשוב על מכונת התקליטים'? מאסתי בארכיאולוג עוד לפני שבא. מאסתי גם באורח ממאדים: 'אם אורח ממאדים היה נוחת בעולמנו, הוא היה משתומם מילידי הארץ השוכבים בחול וצולים את עורם' והכי מאסתי בפתיח ה'מה משותף ל': 'מה משותף ליוזף סטאלין, דאגלס מקארתור, לודוויג ויטגנשטיין ואקירה קוראסאווה? כולם אהבו מערבונים.' הניחו לארכיאולוג מהעתיד, לסטאלין וליצור ממאדים. תנו לפתיחה שלכם את הרעננות שבאבחנה מקורית או בפרטים חיים".

מתוך "לכתוב היטב," פרק 9: פתיחות וסופים

באופן רשמי, התקשרתי לזינסר כדי לדובבו לדבר על הנושא שכל מדריכי הכתיבה מתחמקים ממנו: מהיכן באים רעיונות, ואם כתיבה סוחפת היא תוצר של כישרון או של שיטה. באופן לא רשמי, התקשרתי כי רציתי לדבר איתו. זינסר בן 86, ספרו נחשב לאחד משני המדריכים הקלאסיים לכתיבה. מחבריו של השני, וויליאם סטראנק ואי.בי ווייט שכתבו את "יסודות הסגנון", כבר מתו. ובניגוד ל"יסודות הסגנון" התמציתי, שכולו כללים והוראות קצרות, "לכתוב היטב" גרם לי לחשוב שזינסר מצפה לטלפון. הספר היה מלא בהומור יבש. כמה מפרקיו הסתיימו בשורת מחץ מרגשת, כאילו זינסר מנסה להדגים את טענתו שלא משנה על מה כותבים, אלא מי כותב ואיך. אם אמצא את זינסר במצב רוח טוב, חשבתי, אגשים בכך את שתי המטרות.

זינסר היה במצב רוח טוב. בשבוע שעבר סיים לכתוב את הפרק האחרון בספרו ה-18 "לכתוב מקומות", שיתפרסם בשנה הבאה בהוצאת הארפר קולינס. בספר הוא מספר על המקומות השונים שבהם עבד, מהדסק הרועש של "ההראלד טריביון" בשנות החמישים, דרך הבקתה ביער שבה חיבר במשך קיץ אחד ב-1975 את "לכתוב היטב" ועד הבניין הסמוך לסנטרל פארק, שבו שוכן משרדו הקטן. יום לפני שהתקשרתי זינסר גם התחיל ללמד בפעם השמינית קורס בכתיבת זיכרונות באוניברסיטה הניו יורקית - The New School "זה קורס למבוגרים שבו אני עוזר להם לצאת מהשיתוק שתוקף אותם כשהם יושבים לכתוב את זיכרונותיהם. העיקרון הוא למצוא את הפרט הבודד שדרכו מסופר הסיפור הגדול," הסביר לי. הוא גם משמש יועץ לסטודנטים בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה - "שולחים אליי סטודנטים שנחשבים למקרה אבוד. אני עוזר להם להירגע וממקד אותם ביסודות השפה והסיפור. לפעמים אני עוזר להם לסיים בהצלחה בפגישה בת חצי שעה," אמר.

בתחילת השיחה הבהרתי לזינסר שאני לא יודע מה אמרו לו בהוצאה, אבל אני לא מתקשר כדי לראיין אותו על הספר החדש שלו. הוא, מצדו, כלל לא ידע שבהוצאה נתנו לי את מספר הטלפון שלו. "אני רגיל שמתקשרים אליי אנשים," אמר. "בעיקר צעירים שרוצים להיכנס למקצוע. לרוב הם קראו את הספר שלי, קיבלו ממנו את הרושם שאני אדם נגיש, והם מתקשרים כדי להתייעץ בנוגע לדברים שהם כותבים".

ברצינות?

"כן, רבים אומרים לי 'אני יודע כמה אתה עסוק.' אני אומר להם שיש לי הרבה דרכים להיות עסוק, ושזו אחת מהן. אישה מקליפורניה השאירה לי פעם הודעה במשיבון וביקשה שאתקשר 'ברגע שאתה שומע את זה.' היה לה ויכוח עם ידיד שכתב איתה ספר. כשהתקשרתי אליה היא היתה בנסיעה. אמרתי לה לחנות איפשהו, ודיברנו עשרים דקות, עד שהיא מצאה פתרון. לפני שבוע גם ביקרה אותי אשה מכווית, שסיפרה לי שהיא באה לניו יורק במיוחד בשביל זה."

מה היתה הבעיה שלה?

"היא רצתה לכתוב את זיכרונות משפחתה ולא הצליחה להתחיל. השיחה איתה היתה כמו חימום לקראת שנת הלימודים".

"בית ספר בקונטיקט הזמין אותי לדבר על כתיבה. כשהגעתי פגשתי את הדובר השני - ד"ר ברוק (כך אקרא לו), רופא שפרסם באחרונה סיפורים בכמה מגזינים. השאלה הראשונה הופנתה אליו: 'איך זה להיות סופר'? ד"ר ברוק אמר שזה קל ומהנה. בשובו מבית החולים הוא היה ניגש לבלוק הצהוב שלו והמילים זרמו. אני אמרתי שלכתוב זה לא קל ולא מהנה. זה קשה ובודד, והמילים בקושי זורמות. ד"ר ברוק נשאל אם חשוב לשכתב. בשום פנים ואופן לא, אמר. המשפט הוא שמשקף את טבע הכותב. אני אמר שכתוב הוא מהות הכתיבה. ציינתי שכותבים מקצועיים משכתבים את משפטיהם שוב ושוב, ואז משכתבים את שכתבו. 'מה אתה עושה כשזה לא הולך'? ד"ר ברוק אמר שהוא מפסיק, וממתין ליום מוצלח יותר. אני אמרתי שכותב מקצועי מוכרח ליצור לעצמו סדר יום ולעמוד בו. אמרתי שכתיבה היא מלאכה, לא אמנות, ושמי שחומק ממלאכתו בגלל מחסור בהשראה משלה את עצמו. ופושט את הרגל".

מתוך "לכתוב היטב," פרק 1: מהות העסקה  

ב"לכתוב היטב" אתה מנסה להפריך את הרעיון שכתיבה מערבת השראה או כישרון, ואומר שהכל זה עניין של טכניקה.  

"זה לא מדויק. אני טוען שכתיבה טובה מבוססת על ארבעה עקרונות. הראשון הוא בהירות - אם זה לא בהיר, מוטב שלא תכתוב זאת. השני הוא פשטות, ובחירה במילים ובמשפטים קלים להבנה. השלישי הוא תמציתיות וחיסכון במילים, והרביעי הוא אנושיות. עקרון האנושיות הוא היחיד שאי אפשר ללמדו. הוא נמצא ביסוד הכתיבה, ובו מגולמים הכישרון וההשראה של הכותב."

אנושיות... זה מונח קצת מעורפל.  

"הוא מעורפל בכוונה. שלושת העקרונות הראשונים הם מוחשיים, ואפשר ליישם כל אחד מהם בעזרת סט של כללים, אבל אנושיות אי אפשר ליצור. אנושיות היא הטיפוס שאתה - אם אתה אדם שמעניין לבלות איתו, מישהו שאופן החשיבה שלו מעניין. שלושת העקרונות הראשונים לא יעשו את העבודה לבדם."

אין סודות מקצועיים ליצירת רגש או עניין? כותב מקצועי לא יכול "לחולל" אישיות באמצעות כתיבה טובה? 

 "אולי, בספרות בדיונית. אבל אני מדבר רק על ספרות לא בדיונית, על ספרים עיוניים ומגזינים כמו 'הניו יורקר' או 'אטלנטיק'. זו ספרות נפלאה, אבל שורשיה נטועים במלאכה ואי אפשר להמציא בה את מה שאין - לא עובדות ולא אופי. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לגעת בקוראים היא להיות אתה עצמך. לרוב האנשים אין האומץ לעשות זאת. הם מנסים להיות מישהו אחר, מתוחכם יותר, והתוצאה היא שהם הופכים את השפה למרוקנת ולחסרת חיים, כורעים תחת הניסיון להיות אדירים ונתקפים במחסומי כתיבה. הקסם של דיקנס וטוויין היה שהם היו עצמם, ולא שמו על מה שיחשבו עליהם. לכן העצה שלי היא לא לנסות להיות מעולה אלא לנסות להיות אתה."

איך זה בא לידי ביטוי בכתיבה שלך?

"אני למשל משתדל לכתוב על דברים שבאמת מרשימים אותי. אני משתדל לחזק ולעודד, ולא להפריך או להרוס. אני לא אכתוב דברים ציניים או פסימיים. זה נובע מהחינוך שקיבלתי ומהערכים הנוצריים של משפחתי. אחת הסיבות שהספר שלי מצליח יותר מאלפי ספרי כתיבה אחרים היא שזה לא ספר לימוד, אלא ספר אישי. עם דעתנות נחרצת, הומור, דברים שאין בספרי הדרכה קלאסיים."

זו האנושיות. והטכניקה?

"מילים פשוטות ומשפטים קצרים. עד היום אני מנסה להפוך את הכתיבה שלי ליותר פשוטה ודחוסה. כשנדמה לי שכתבתי את המשפט בצורה הכי בהירה שאפשר, אני קורא אותו שוב למחרת וחושב 'איך לא ראיתי את כל הברדק הזה קודם'? פשט את הכתיבה שלך, וכך תגלה את האנושיות שלך".

זינסר מקדיש את הפרק הרביעי בספרו, "סגנון", לדרבון קוראיו לכתוב בגוף ראשון: "אני מבין שיש מקומות שבהם אסור לכתוב 'אני.' עיתונים לא רוצים 'אני' בדיווחיהם החדשותיים.

הרבה מגזינים לא רוצים זאת במאמריהם. עסקים ומוסדות לא רוצים זאת בדו"חותיהם. אבל האנשים הם מה שמעניין. הכותבים הטובים הם אלה שדמותם נראית מבעד למילותיהם. אם אסור לך לכתוב 'אני', לפחות תחשוב 'אני"'.  

בהקדמה למהדורת 30 השנה של "לכתוב היטב" כותב זינסר על השינויים שחלו בכתיבה מאז1976. לשינוי החשוב ביותר, כתב, אחראים המחשב והתוכנה וורד. הם שיפרו את כתיבתם של כותבים טובים, והחמירו את זאת של הגרועים. בזכות המחשב יכולים כותבים טובים לשכתב את עצמם בקלות רבה יותר מאי פעם. הגרועים רואים את המילים מסתדרות יפה על הדף, ובטוחים שטקסט שנראה כל כך טוב על המסך מוכרח להיות מצוין. אבל כל הטכנולוגיה שבעולם לא תשנה את העובדה שכתיבה טובה מתחילה ונגמרת - כפי שזינסר אוהב לומר במהלך השיחה - בלכתוב את המשפט הארור. "גם בעידן הבלוגים, העקרונות הבסיסיים נותרו בעינם: בלוגים ארכניים ומבולגנים לא יהיו מעניינים כמו בלוגים קצרים וקוהרנטיים," הוא מסכם.

מאין אתה שואב את הרעיונות לכתיבה?

"כתבתי ספר בשם 'אמריקן פלייסז,' שבו ביקרתי ב-15 אתרים אמריקאיים מפורסמים, כמו הר ראשמור, שדה הקרב באלאמו, המיסיסיפי," אמר זינסר. "לפני כמה שנים סטודנט בניו סקול שאל אותי מן שאלה נוראית מהסוג שיש רק בקורסים לתואר שני, משהו בסגנון של 'כשכתבת את אמריקן פלייסז, האם ראית באתרים שורה של מקומות נפרדים, או רצף אחד של מהות'? לא ידעתי מה לענות לו, ובסוף אמרתי 'אני פשוט מנסה לחיות חיים מעניינים.' הכיתה השתתקה, במין שקט של 'איזו מין תשובה זאת', אבל זו התשובה הכי טובה שלי. זה באמת מה שאני מנסה לעשות. אנשים שחיים חיים מעניינים יכתבו דברים מעניינים".

ההבדל בין מילים טובות ומילים רעות הוא כמו ההבדל, למשל, בין "תדפיס" ו"אינפוט." תדפיס הוא חפץ מוחשי שיוצא ממחשב. לפני המחשבים הוא לא היה נחוץ; עכשיו כן. אבל הוא נשאר במקומו. לא כך הוא ה"אינפוט", מילה שהוטבעה כדי לתאר מידע שמוזן במחשב, ושמצאה את דרכה לכל תחום, מדיאטות עד שיחות נפש ("אני רוצה לשמוע את האינפוט שלך על אם אלוהים קיים"). אני לא רוצה לתת למישהו אינפוט ולקבל ממנו פידבק - אף שאשמח לומר לו מה אני חושב ולשמוע את דעתו. שימוש טוב במילים, עבורי, הוא בחירה במילה ממשית כדי לומר למישהו דבר בהיר. אתם יודעים, לעשות ורבליזציה בינאישית.

מתוך "לכתוב היטב" פרק 7: שימוש  

כשצילמנו אותך החזקת את הספר "וולדן" של הנרי דיוויד ת'ורו. אתה גם מזכיר אותו בספרך, כדוגמה לספר שכתוב מעולה. מה כל כך מיוחד בו?

"הפשטות. המוזיקליות של השפה. לא החזקתי אותו בכוונה, הוא פשוט על השולחן שלי כל הזמן, להדרכה עצמית. הקריאה בו עוזרת לי ללטש ולפשט את הסגנון שלי. אני משתדל לקרוא את הספר הזה מדי שנה, ולא רק אותו. אני קורא אחת לכמה זמן את המאמרים שאי.בי ווייט, מחבר 'יסודות הסגנון,' כתב למגזין 'ניו יורקר,' אני קורא שוב ושוב נאומים של אברהם לינקולן, שהם דוגמאות לכתיבה הטובה ביותר שיש באנגלית."

זה עוזר לך להתאפס ולהתכוונן על סגנון כתיבה?

'"להתאפס ולהתכוונן', למשל, הם דוגמאות לשפה מקושטת מהסוג שאני לא אוהב. אני מנסה לכתוב בפשטות ובישירות כמו ת'ורו. לכולנו צריכים להיות מודלים לחיקוי, שנלמד מהם, ואז נסיר אותם מעלינו. זו דרך נהדרת לכתוב מצוין".

מה גורם לך להמשיך לכתוב, ללמד ולעבוד על הסגנון של עצמך גם בגיל 86?

"העבודה היא מה שנותן תוקף לחיי. אני מכיר אנשים שפורשים בגיל 65 ומעבירים את זמנם בהפלגות שעשועים ובמשחקי גולף, ומספרים לי: 'היינו ביוון, היינו בבהאמה, שיחקנו המון גולף'. בעיניי הם מתו בגיל 69. במשרד שלי אני יכול לכתוב, לקבל טלפונים מקליפורניה, מבקרים מכווית. לפעמים אני מקבל בדואר ספר ונזכר איך לפני 15 שנה ישבתי כאן ודיברתי עם מי שכתב אותו. לפעמים אני מקבל מכתבים יפים. יש אנשים שכותבים לי 'שינית את חיי', וזה מאוד נחמד. זה לא שהם הפסיקו לעשן או משהו כזה, הם כנראה מתכוונים לזה שעזרתי להם לנקות מהראש את הברדק שמנע מהם כל סוג של כתיבה".

למה כל כך קשה לכתוב?

"אנשים מתקשים לכתוב כי הם מתקשים לחשוב באופן מסודר. הרבה אנשים מסתובבים ברחובות ניו יורק, אבל הראש שלהם במקום אחר. אנשים מקבלים מידע מעשרות מקורות מקבילים, מחלונות קופצים, מהבלקברי. הם לומדים לחשוב באופן מבולבל ולא רציף. הכתיבה היא חשיבה על גבי נייר. יכולה להיות לך כל הטכנולוגיה שבעולם, אבל עדיין תצטרך לכתוב משפט אחרי משפט".  

אתה מתאר את הכתיבה כתרפיה.

"במידה רבה, זה מה שהיא. באים אליי בקולומביה הרבה סטודנטים אמריקאים. המורים שלהם אומרים לי 'הבחור הזה לא יודע לכתוב.' והכתיבה שלהם באמת גרועה. אבל בעייתם האמיתית היא שהם אינם מצליחים לארגן את הסיפור. שלחו אותם לראיין את השוטר הקהילתי, והם חוזרים מיואשים ומפוחדים. אני שואל אותם 'אילו חומרים יש לך?' והם שולפים לי את ערימת הרשימות הגדולה ביותר שראית מימיך. לא פלא שהם מבולבלים.

אבל כל מה שהם צריכים לעשות זה לחשוב באופן מסודר. לספר סיפור פשוט - הלכתי לראיין את השוטר. אנחנו לוקחים דף נייר חלק, ופותרים את הבעיה בחזרה ליסודות של מחשבה פשוטה".

יש לך טיפ מעורר השראה בשבילי, לפני שאני מתחיל?

"אתה לא יכול לספר את כל הסיפורים. חשוב שתגיד לעצמך: הכתבה הזאת לא יכולה להכיל הכל. אתה יכול להציג צילום קצר. פרוסה. עשרה עיתונאים שונים יכתבו עשר כתבות שונות, ומה שנותן את הכוח לכל כתבה הוא המסע המסוים של זה שכתב אותה. אל תתנצל על זה שלא סיפרת שישה סיפורים אחרים. נקה את מוחך, החלט במשפט אחד על מה הסיפור שלך, היצמד אליו ונסה ליהנות מהנסיעה. הרי ההנאה היא מה שחיבר בינינו מלכתחילה. לא היית מתקשר אליי לולא אהבת את הספר שלי. כתיבה לא תהיה אף פעם עבודה קלה יותר, אבל תזכור שבסופו של דבר כולנו עושים את זה כדי ליהנות".

נתת לי את ציטוט הסיום, אני אומר לזינסר. הוא צוחק.