צילום: בלומברג
פתרון 4 טריליון הדולרים
מנהיגי העולם ביזבזו מאז פרוץ המשבר טריליוני דולרים על תוכניות חילוץ מבולבלות שאינן מצליחות לעצור את ההידרדרות המהירה של הכלכלה העולמית. הפתרון הוא להוציא עוד כמה טריליוני דולרים. ומהר
המאמצים הדרמטיים להציל את המערכת הפיננסית הם חסרי תקדים מבחינת ההיקף ומידת היצירתיות - ולחלוטין בלתי מתאימים. אף שפקידים מותשים עובדים מסביב לשעון בכמה יבשות, טרם נמצאה תרופה. אנו נמצאים כיום על סף אסון חמור בהרבה מהשבר במערכת הבנקאית ומהעמקת המיתון העולמי, דבר שמוביל לחוסר יציבות פוליטית ולהיווצרות קונפליקטים. התגובה הנדרשת היא מפץ גדול של תוכנית חילוץ עולמית, גדולה יותר אפילו ממה שראינו עד כה, תוכנית אשר תציב את הממשלות בחזית המאבק במגיפה, במקום לעמוד צעד אחד מאחור.
מה שבטוח - איש אינו מאשים את הממשלות בהססנות. בארצות הברית ניצחו בן ברננקי והאנק פולסון על שורת צעדי הצלה, שמספרם השנה כבר עולה על תריסר. מ־200 מיליארד הדולר לפאני מאיי ולפרדי מאק ועד 1.4 טריליון בעירבונות עבור הלוואות בין־בנקאיות. אבל זו בדיוק הבעיה. בהתחשב בדרך שבה אתה מסכם את המספרים, עלות הצעדים עשויה להגיע ל־8 טריליון דולר, סכום הגבוה ממחצית התמ"ג של ארה"ב ולפי מחבר "אומת החילוץ" בארי רית'הולץ, סכום הגבוה יותר מסך הכל של ההשקעות של הממשל הפדרלי בפרויקטים גדולים במאה שעברה - ובכללם הפלישה לעיראק, "הניו דיל" ותוכנית מרשל לשיקום אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
ספירלה שלילית משולבת
המאמצים המשולבים של אירופה אינם אגרסיביים פחות. מחקר חדש שערך מכון אינדיפנדט סטראטג'י מלונדון קובע שהסכום שהוציאו תשע כלכלות אירופיות מובילות על הצלת בנקים בלבד מסתכם ב־3.36 טריליון דולר, לעומת 3.35 טריליון שהוציאה ארה"ב. בעוד חבילת התמריצים של הנשיא בוש ממרץ הסתכמה ב־1% מהתמ"ג של ארה"ב, הרי שצרפת, גרמניה, איטליה ומדינות רבות אחרות כבר הציגו תוכניות גדולות בהרבה באופן יחסי.
על סדר היום עומדים עוד ניסיונות חילוץ הדרגתיים ובלתי הולמים. הרשויות בארה"ב ובאירופה מכינות תוכנית חילוץ בסכומים של 11 ספרות לתעשיות הרכב שלהן. מדינות אסייתיות, ובכללן סין והודו, מצטרפות לרשימה של אלו המנסות לעודד צרכנים וחברות להוציא כספים באמצעות הורדות מסים או באמצעות הוצאה של כספי משלם המסים על מיזמי בנייה חדשים.
ועדיין, המצב הכלכלי מוסיף להידרדר. המחסור באשראי מאט את הצמיחה, מעלה את שיעורי האבטלה ומחליש את אמון הצרכנים והמשקיעים, השתלשלות עניינים שמבהילה את הבנקים וגורמת להם להפחית עוד יותר את האשראי שהם מציעים. בספירלה שלילית משולבת כזו כל המספרים הופכים במהירות ללא מעודכנים — אבל כולם מצביעים כלפי מטה.
הכלכלה האמריקאית מתכווצת בשיעור שנתי של כמעט 3%. קרן המטבע הבינלאומית ממשיכה לתקן כלפי מטה את תחזיותיה לכלכלה העולמית, ועתה מצפים ל־2.2% צמיחה ב־2009, לעומת 5% בארבע השנים האחרונות. המדינות העשירות עתידות לעבור למחוזות שליליים והשווקים המתעוררים, ובכללן סין, צומחים בקצב אטי יותר מבעבר. הבנק העולמי הוסיף לאחרונה את קולו לאלה הצופים מיתון עולמי וצפה צמיחה של בקושי 1% ב־2009 ואת ההתכווצות החדה ביותר במדינות המתפתחות מאז ימי השפל הגדול.
זמן לא רב חלף מאז שרוב הכלכלנים סברו ששווקים מתעוררים חזקים יוכלו להציף את הכלכלה העולמית, אבל עכשיו רוב המדינות המתפתחות נהפכו לקורבנות המשבר, כשמחירי הסחורות צונחים וביקוש הצרכנים מתייבש. אין גם שום סימן ששורש הבעיה העולמית - העובדה שבנקים הלוו יותר מדי כסף ליותר מדי אנשים וחברות שלא יכלו להחזירו - קרוב לפתרון. בחזית הפיננסית, החילוץ של סיטיגרופ לאחרונה מוכיח את כמות הגרורות שהפיצו הבעיות של המגזר הפיננסי. סבסוד של מכירת מריל לינץ' בספטמבר עלה למשרד האוצר האמריקאי 38 מיליארד דולר; חילוץ AIG בספטמבר ובאוקטובר עלה 123 מיליארד דולר. החשבון של סיטיגרופ מסתכם ב־326 מיליארד דולר, ואף אחד אינו יכול להיות בטוח כמה התערבויות משמעותיות של ממשלות עוד יהיו נחוצות, שכן איש אינו יודע כמה נכסים רעילים עדייו נמצאים במערכת.
כל האינדיקאטורים החשובים מצביעים דרומה. ההזמנות למכשירי עבודה יפניים, שהם סמן טוב לסכום שאותו מוכנות חברות לשלם כדי לשדרג את מפעליהן, יורדות בקצב המהיר ביותר מאז תחילת שנות השמונים; הסחר העולמי עתיד להתכווץ ביותר מ־2% בשנה הבאה, אחרי כמה שנים של צמיחה שנתית שגבוהה מ־4%; השקעות מעבר לגבול אמורות לרדת ב־50% השנה לעומת 2007 וימשיכו להתייבש.
ביסוד העניין עומד הפחד. למרות הבעיות הכבירות של כלכלת ארה"ב, הדולר מוסיף להתחזק, מגמה שמראה שהמשקיעים חוששים אפילו יותר מהנעשה בשווקים אחרים. מיליארדי דולרים זורמים לאיגרות חוב לשלוש שנים של האוצר האמריקאי, ששיעור הריבית הנקוב עליהן הוא 0%, כך שהמשקיעים מנסים בעיקר למזער הפסדים, ולא לעשות כסף. ברור שהממשלות לא הצליחו להחזיר את הרוגע. לצרכן או למשקיע הממוצע המאמצים שלהן נראים מאולתרים, מבולבלים ולא יעילים. נערת השער של הבעיה הזו היא תוכנית בהיקף 700 מיליארד דולר לחילוץ נכסים בעייתיים (TARP) של הממשל האמריקאי. העימותים המרים בקונגרס על התוכנית ושינוי יעדיה - מקניית נכסים רעילים, להזרקת מזומנים - השאירה את הציבור בתחושה שהחבר'ה בוושינגטון לא ממש יודעים מה הם עושים.
הסיבה השנייה שבגללה נכשלו מאמצי החילוץ היא שאיש לא היה מוכן למשבר בסדר גודל כזה. כפי שוועדת החקירה לאירועי 11 בספטמבר טענה בנוגע למתקפות הטרור על ניו יורק ועל וושינגטון - הסיבה שארה"ב לא היתה ערוכה לכך היא חוסר דמיון. אפשר לטעון ששרי אוצר ובנקים מרכזיים נלחמים בעצם בדליקה שמתרחשת במאה ה־21 בעזרת ציוד עתיק ומוסדות של המאה ה־20. סוכנויות שהוקמו אחרי המלחמה כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית טרם הפגינו את המאמץ העולמי הנדרש לאישוש כלכלות העולם.
השאלה העולה עתה היא אם יש לאפשר לגישה הנוכחית - העלאת גובה ההימור והתנסות בחילוצים חדשים - להמשיך במסלולה או שמא נדרשת הסלמה דרמטית. הנימוק בעד המשך המגמה הנוכחית הוא שהמיליארדים שכבר הוקצו להצלת המגזר הפיננסי כבר עושים את דרכם בתוך המערכת, ויאוששו בסופו של דבר את השווקים, אולי אף מהר יותר מכפי שהכל סבורים. המערכת הפיננסית העולמית היא בעלת יכולת התאוששות גבוהה, ואין כאן, בשום מקרה, התחמקות מכאב שגורם משבר האשראי.
מול קו הטיעונים הזה עומדת האפשרות שבדיוק כפי שהמעיטו המומחים בחומרת ההידרדרות המהירה של הכלכלה העולמית, כך הם עשויים גם להפחית מחומרת ההשלכות החברתיות והפוליטיות שלה. כמה מהבעיות הנפיצות הללו כבר מפציעות באופק. את הדי מדיניות חסימת המסחר, שהחמירה את המצב בתקופת השפל הגדול, שומעים עתה בטענות שלפיהן סין עושה מניפולציה בשער החליפין של המטבע שלה כדי לקדם את היצוא שלה. כן נשמעים ההדים הללו בטענות שלפיהן חילוץ דטרויט יהיה אפליה לרעה של יצרני מכוניות יפניות, או שכמה מחבילות התמריצים הלאומיות תוכננו כך שיעזרו ליצרנים מקומיים.
חסימת הסחר העולמי והשקעות תיצור, עם כך, משבר בהיקף של שנות השלושים, בעל השלכות חמורות על ההתקדמות היחסית שהושגה עד לאחרונה בייצוב השווקים הכלכליים, בבניית ממשלים דמוקרטיים ובהפחתת העוני ברחבי העולם. בשבוע שעבר הודיע הבנק העולמי כי 155 מיליון איש נהפכו לעניים ב־2008. נוסף על כך, מתרבות העדויות על כך שהמצוקה הכלכלית מגבירה תסיסה לאומנית ואי־יציבות פוליטית במקומות בעייתיים כמו פקיסטן, טורקיה, אוקראינה, מדינות מרכז אסיה, תאילנד ואיראן.
כלכלה עולמית פתוחה
לרוע המזל אין שום דרך לממן חבילת תמריצים ענקית בלי לגלוש לגירעון ולחובות עצומים. למרות זאת, זהו פתרון טוב יותר מאשר לצפות בכלכלה העולמית קורסת. יש לזכור, עם זאת, שארה"ב אינה יכולה לעמוד לבדה בחזית. אירופה ויפן, כמו גם השווקים המתעוררים הגדולים של סין, הודו וברזיל, ייאלצו לנקוט צעדים דומים. סך הכל של ההוצאה הגלובלית על חבילות התמריצים צריך להיות 4 טריליון דולר או 7% מהתמ"ג העולמי - בערך פי שבעה מהסכומים שהוקצו עד כה.
כדי לבצע את זה, יצטרך אובמה, מיד עם כניסתו לתפקיד בחודש הבא, לכנס יחדיו את מנהיגי מדינות ה־G-20 כדי לנסות ולגבש הסכם סחר שישים קץ לעיכובים ולהתנצחויות של "סבב דוחא", הנמשכים זה קרוב לעשור. סיומם בנימה חיובית יהיה הצעד הראשון שיראה לעולם שאנחנו נחושים לשמור על הכלכלה העולמית פתוחה.
אחת הבעיות הגדולות הניצבות בפני הכלכלה הגלובלית היא שבעצם איש אינו יודע לאן המגמה מובילה. האם אנחנו בדרך להתערבות ממשלתית בשווקים, בדומה יותר למודל הסיני מאשר לשוק החופשי האמריקאי (או לפחות כמו שהם היו לפני שנה)? האם המערכת הפיננסית תישלט על ידי תאגידים בנקאיים ענקיים שונאי סיכון, או שמא יהיה מקום גם למוסדות שיהיו מוכנים ליטול סיכון ולממן את החידושים הגדולים של העתיד? כשהאבק ישקע, האם תהיה סמכות מוניטרית או רגולציה פיננסית עולמית חדשה?
בנסיבות רגילות אפשר להסתפק בכך שהשווקים יישבו את הסוגיה. אבל אלו אינם זמנים רגילים. חוסר הוודאות היא אויב היציבות והצמיחה והממשלות נושאות באחריות, בין אם תרצו בכך ובין אם לא. על אובמה לדחוק ב־20-G שיגבש חזון לכל הבעיות הבוערות שעל סדר יומה של הקהילה הבינלאומית. אין ספק שמדובר במשימה קשה, אך העולם משווע למהלך שיזעזע את המערכת.
הכותב הוא פרופסור למסחר בינאלומי ופיננסים בבית הספר למנהל עסקים של ייל וכיהן כתת מזכיר המסחר בממשל קלינטון הראשון
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה