"אם נעזוב, זה יהיה כמו להפסיד לחמאס"

בית הכנסת של מפעל רב-בריח באזור התעשייה הדרומי של אשקלון שימש זירה יוצאת דופן לפאנל שערך אתמול "כלכליסט" עם תעשיינים ובעלי מפעלים מהאזור שחיים תחת אש. חיים ארזני, מנכ"ל רב-בריח, מבקש שלא נטעה בבוקר השקט שקיבל אותנו. "אתמול בשעה הזו כבר היינו אחרי שבע ריצות למקלט. כנראה הבאתם איתכם מזל מהמרכז". חצי שעה לאחר שהסתיים הפאנל התחדש מטח הקאסמים, ועובדי המפעלים ירדו למקלטים.

אלא שגם כאשר יוצאים מנהלי המפעלים מהמקלט, יש להם בטן מלאה על מצעד הפוליטיקאים שנזכרים להגיע לבקר רק בשביל לתפוס תמונה ערב הבחירות. אבי ברססט, מנכ"ל ובעלים של מפעל הולנדיה בשדרות, אומר: "צריך לתבוע את המנהיגות על הזנחה של שמונה שנים. רק לפני שבועיים הזמנתי את ביבי לכנס תעשיינים אצלנו, כשעוד היה שקט, והוא סירב לבוא. אחרי שהתחיל המבצע התקשרו אליי ואמרו שהוא רוצה לבוא לבקר. סירבתי".

ארזני מוסיף: "הממשלה מנצלת בצורה צינית את העובדה שיש יוזמות פרטיות של המפעלים. כל זה מצטרף למצב כלכלי לא טוב שקיים במשק. ממוצ"ש עד יום שני בבוקר לא היתה עבודה, וזה אובדן תפוקה של כמעט חצי מיליון שקל. בהמשך השבוע כ־10% מהעובדים לא באו לעבודה כי אין סידור לילדים במקום בית ספר".

"ההרגשה היא שכל מפעל צריך לדאוג לעצמו", אומר יו"ר ומנכ"ל סוגת מקריית גת דיוויד פרנקלין, ומתייחס לכך שבעלי המפעלים נאלצים לשלוח יד לכיסם הפרטי כדי למגן אותם ואת עובדיהם.

"מרגישים כמו בימים של מלחמת העצמאות"

ארנון קשנסקי, מנהל סניף דרום של התאחדות התעשיינים, מתאר את מצוקת המפעלים מאז החל מבצע "עופרת יצוקה": "מגיעות אלינו מאות פניות ביום. יש הרבה מאוד מפעלים שלא היו מורגלים במצבים כאלה. יש מפעלים ששייכים לאזור תעשייה גן רווה או ליבנה, ולהם אין בכלל אזעקה. אנחנו מנסים לעזור, לתאם, מפנים לפיקוד העורף, נותנים כתף ומנסים לתמרן בין לבין".

בעלי המפעלים סיפרו כי הבעיה המרכזית שבה הם נתקלים היא הוראות סותרות של פיקוד העורף באשר למיגון מפעלים. "אני חש שמשאירים לנו את האחריות לקבלת ההחלטות", אומר מנהל הייצור של מפעל שטראוס בשדרות, מיקי בן שמואל. נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש ממתן את דבריו של בן שמואל: "סיכמנו עם אלוף פיקוד העורף שכל המפעלים הממוגנים ימשיכו לפעול כרגיל. הבעיה היא עשרה ק"מ וצפונה מיישובי עוטף עזה. אנחנו נעשה ביומיים־שלושה הקרובים סקר עם הצבא איך אפשר למגן מפעלים שטרם מוגנו".

פרנקלין מסוגת שומע את זה ומתרגז: "זה מפתיע ומזעזע אותי. איך מלחמות מפתיעות אותנו ככה? הרי היה מובן מאליו שהמצב הזה יגיע. אני מוחה על זה שאצלנו רצים לעשות ולבדוק רק אחרי שדברים קורים. אני מאשים את השלטונות. הרי ידעו שהחמאס מתחמש ויש לו טילים שיכולים להגיע לקריית גת. אז איך זה שרק לפני שלושה ימים שמעתי לראשונה שבתוך 45 שניות אנחנו צריכים להגיע למקלט? למה לא פרסמו את זה קודם, כדי שנוכל להיערך?".

איציק אליסיאן, מנהל מפעל עכביש באשקלון, מספר על הכנה עצמית של שקי חול כדי למגן את המפעל. "זה הזוי. זה לא מתאים לשנת 2008, אלא לתקופת מלחמת העצמאות", אומר ארזני מרב-בריח.

פרנקלין מספר על בנייה של מקלטים במימון עצמי. "אין שום עידוד ושום עזרה, ומי שלא יכול להרשות לעצמו נמצא בבעיה. הוא פשוט חשוף ופגיע". בן שמואל משטראוס מצטרף לביקורת: "אצלנו זו מציאות של שמונה שנים. השקענו מהכיס הפרטי מיליונים עבור מיגון וביטחון. אצלנו העובדים מרגישים בטוחים יותר במפעל מאשר בבית, אבל אני מפחד שיקרה משהו לעובדים בדרך לעבודה. לכן פתחנו גם קווים מיוחדים של הסעות למפעל, כדי לקצר את משך הנסיעה שלהם. הכל מהכיס הפרטי, כולל פסיכולוגית שיש לנו במפעל ויועצי מיגון על חשבוננו. אני חושב שמגיע לנו סיוע כספי כדי לממן את זה. לפעמים אני מרגיש שבמקום ללכת לעבודה אני יוצא למילואים, כי 20% מהזמן הניהולי שלי מוקדש לביטחון".

אליסיאן מעכביש: "זורקים אותנו בשטח, ופיקוד העורף מוריד את האחריות מעצמו. צריך לדאוג לנו למיגוניות עבור העובדים, כמו שדואגים לקסדה עבור החיילים. אף אחד גם לא סופר את הנזק העקיף שלנו. מה קורה אחרי האזעקה? אחרי כל טיל מתחילים טלפונים למשפחות העובדים, וזה עוצר את העבודה לעוד שעה. ומי ישלם לנו אם נפסיד לקוחות? איזה רווח יהיה למדינה כשמפעלים כאן ייסגרו?".

מפעל רב-בריח באשקלון. הטלפונים המודאגים למשפחות מעכבים את העבודה | צילום: עמית שעל

ברוש דווקא סבור שכשהתותחים רועמים, הדרישות יכולות לחכות. "אני לא חושב שצריך לרוץ לדרוש עכשיו פיצוי על נזקים עקיפים. אם אפשר לעבוד אז מצוין, ואין לנו עניין בפיצוי. אבל אם צריך לשבת בבית, אז צריך להחיל את ההסדר כמו על מפעלי הצפון במלחמת לבנון השנייה, שמפעלים ידווחו על נזקים עקיפים ויקבלו את הפיצוי עבור ההוצאות הקבועות שלהם".

"אנחנו נמצאים בדרום כי אנחנו רוצים להיות פה"

למרות הטענות הקשות, אף אחד ממנהלי המפעלים לא בעד להעביר את המפעל, גם לא באופן זמני בזמן הלחימה, למקום שקט יותר. "מפעלים כמו שטראוס, הולנדיה, אסם ואמדוקס מחזיקים את שדרות והאזור. אם ניקח את עצמנו ונלך, זה יהיה כמו להפסיד לחמאס", אומר בן שמואל.

ארזני מרב-בריח תומך בו: "כל האנשים שיושבים פה עושים את זה מתוך ציונות, אם ייקחו את הפרנסה תהיה בדרום קטסטרופה".

"בכל תקופה אזור אחר נפגע", אומר פרנקלין. "במלחמת המפרץ זה היה במרכז, לפני שנתיים בצפון ועכשיו בדרום. אי אפשר לברוח מהמדינה. לכן כל דיבור על מעבר מפה לא רלבנטי. זו המדינה שלנו, ואנחנו פה כי אנחנו רוצים להיות".

אבי ברססט, מנכ"ל הולנדיה משדרות, מדבר אף הוא על תחושת השליחות: "אם נוציא את כל המפעלים, מה יישאר פה? חולות! אנחנו פה גם מטעמים ציוניים וגם כלכליים. המפעלים הם מקור החמצן היחיד של הערים באזור. הרי גם אם תוציא את התעשייה מתל אביב היא תתמוטט. זו טעות שאנחנו לא מפעילים לחץ על הממשלה למגן אותנו.

הממשלה מתנערת מאיתנו, מזלזלת בנו. המלחמה נכפתה עליי. אני באתי כשהיה שקט, השמש זרחה והציפורים צייצו, והיום יש מצב של מלחמה. זה שאומרים ששדרות ממוגנת, זו זריית חול בעיניים. כדי להגיע בזמן למקלט אני צריך להיות ספורטאי. אומרים לנו 'תקנו מיגוניות', אבל מוכנים לשלם רק עבור חצי. עוד קובעים לי מאילו ספקים לקנות, כשאני יודע שאני יכול להשיג זול יותר. הספקים האלה מנצלים את המצב ונותנים לנו מחיר עתק. זה פשוט לא הגיוני.

כבר לפני שנתיים שקלתי לבנות מפעל למיגוניות אצלי בחצר. קניתי פחים, ואני עושה מיגוניות בעלות מאוד זולה".

בעניין זה ברוש ובעלי המפעלים תמימי דעים. ברוש: "להערכתנו, הממשלה היתה צריכה לממן 100% מהמיגון. אבל כשצריך למגן מעכשיו לעכשיו היינו מוכנים להתפשר עם הממשלה על חצי־חצי. הבעיה היא שהחצי שהתעשיינים מממנים לא נחשב להוצאה מוכרת. זה פשוט רוע לב".

"אנחנו עלולים לאבד את הלקוחות מחו"ל לתמיד"

עוד בעיה שעמה מתמודדים התעשיינים המופגזים היא הלחץ הגובר של הלקוחות מעבר לים לקבל את הזמנותיהם בזמן. ארזני מרב־בריח: "אני מקבל טלפונים מלקוחות בחו"ל ששואלים קודם מה שלומכם, ואז ישר מה קורה עם המשלוח שהם מחכים לו. אנו עלולים לאבד לקוחות. לכן הארכנו שעות עבודה כדי לעמוד בקצב, הפנינו סחורה לנמל חיפה במקום לאשדוד. הבעיה היא שבקצב של 10-15 אזעקות ביום הריכוז אובד, והעובדים כל היום בטלפונים מודאגים עם הבית".

"לקוחות פה בארץ אפשר לעכב, הם מבינים", מוסיף אליסיאן מעכביש. "אבל את הלקוחות בחו"ל אפשר לאבד לתמיד בגלל סחורה שלא מגיעה בזמן".

בן שמואל מספר גם על סחורה שהולכת לאיבוד כאשר המכונות ממשיכות לעבוד בזמן שהעובדים בורחים למקלט, ועל אי-מתן הטבות מס לעובדים שמגיעים מהמרכז לעבוד באזור עוטף עזה. "צריך לשנות את מודל ההסתכלות על הנושא", אומר ארזני. "כל העובדים שנמצאים פה מסתכנים, לא רק מי שגר באזור, ולכן גם הם זכאים להטבות מס".