האינטרנט גרם לי לפספס את חנוכה

יש מחיר שמשלמים על להיכנס לאינטרנט, לזנוח מאחור את עולמות המדיה הישנים, לצעוד בנתיב שאתה מכתיב עכשיו לעצמך, שאין בו עוד את השבילים שסומנו מבעוד מועד על ידי מבוגרים אחראים שיודעים מה טוב לכולם. מצאתי את עצמי משלם מחיר כזה לפני שבוע. זה היה ערבו של יום ראשון - את זה עוד זכרתי - ויצאתי את ביתי כדי לקנות לעצמי ולמשפחתי כמה מצרכים בסיסיים, כדי שלא נרעב. היה יום של חורף מוצהר, אבל הערב המוקדם שנחת על העיר כבר נשא את הגשם הרחק, ונותרה רק העיר הזו הרטובה למרגלותיהם של האנשים הבודדים שיצאו לפגוש את הקור פנים אל פנים.

בקיצור, היה יפה שם בחוץ, אז ניצלתי את ההליכה הקצרה מביתי למכולת בהעברת מבטים מתענגים בכל החמדה הזו של אורבניות ואיתני טבע. הייתי מאוד שקוע בכאן ובעכשיו, והרגע הזה היה מבחינתי הרגע היחיד בעולם, בלי עבר וכמעט בלי עתיד, למעט תפוחי עץ, אגסים ושישיית מים מינרליים שהייתי צריך לזכור להביא בשובי.

ואז, מתוך אחד הבתים שעברתי לידם, נראה לי שזו היתה הקומה השנייה, בקע קולו של איש צעיר, מלווה בקולה הלא מהוקצע של ילדה קטנה. לא ראיתי אותם, אבל יכולתי לדעת בדיוק מה הם עושים ברגע זה. הם שרו. הם שרו את הברכה השלישית של הדלקת נרות החנוכה, הברכה ששרים אותה רק פעם אחת בשנה. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ברוך אתה אדוני. אמן.

ונכאב לי הלב באותו הרגע, שהיום נר ראשון של חנוכה, והרבה בתים עכשיו מביטים בנר ובשמש שיושבים בחנוכייה, ואני אפילו לא הכנתי חנוכייה, ועוד יותר מזה, אני בכלל לא שמתי לב שחנוכה מגיע.

ולא שלא היו סימנים בחוץ. על גדרות גן הילדים שמול ביתי הדביקה הגננת פרסומות לפסטיגל, ולהצגה "אי המטמון" עם מרינה מ"הישרדות" וחן אהרוני מ"כוכב נולד" ורודריגו מ"קחי אותי שרון". והיה איזה דיבור על להתארח אצל החברה של האשה לנר שני. וסופגניות. זה לא ששום דבר לא אמר חנוכה. אבל הסימנים היו מפוזרים להם בכל מיני מקומות, מבקשים ממני לאסוף אותם באופן אקטיבי ולעשות מהם משהו. לא היתה שם הכפית שפעם היתה ממתינה ליד הפה שלי, מאכילה אותי בקלות, סופרת לאחור, ככה שביום החנוכה עצמו הייתי רק צריך להתעורר כדי לדעת איפה אני ואיזה יום היום.

אבל הכל הלך. כל תוכניות האולפן בטלוויזיה שהיו מתמלאות באייטמים קשורי חנוכה בקצב הולך וגובר. כל העיתונים ומתכוני הלביבות. באינטרנט הזה שלי לא היה סימן לכל אלה ולא זכר. ועדיין אין לי ילדים שמביאים הביתה את רוח החג המתקרב מהגן. השעון הביולוגי שלי נדפק לחלוטין.

חזרתי הביתה קצת מדוכדך. לסחוב שישיית בקבוקים של ליטר וחצי במעלה רחוב רטוב, קר וריק נראה לי באמת כמו עונש מדויק למי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר.