משחק מלחמה בשטח עוין

ב־30 בדצמבר עלתה לפורטל המשחקים האמריקאי Newgrounds אחת מיצירות האמנות הפוליטיות החשובות של המלחמה הנוכחית.זהו משחקון פלאש בשם "לפלוש לעזה!" (raid-gaza.notlong.com, ואז לחצו Play The Game). כמו משחקי פלאש רבים (מכירים את "השלך נעל על בוש"? bushbash.flashgressive.de), הוא נוצר באופן כמעט מיידי והגיב לאירועים אקטואליים. אבל בעוד שרוב המשחקים הללו מטופשים ומבדרים, המשחק הזה היה קצת יותר מטריד. הגולש מתפקד בתור צה"ל, שצריך להיכנס לעזה ולטבוח באוכלוסיה. הניצחון מושג כשיחס הקטל מגיע ל־25 אזרחים פלסטיניים על כל הרוג ישראלי אחד. כדי לקבל נקודות בונוס, אפשר לפוצץ בית ספר של האו"ם. כשנגמר התקציב לטנקים, שולחים את אהוד אולמרט צמא הדם להרים טלפון לארה"ב. אין צורך לומר איפה עומד הבחור האירופי האנונימי שיצר את המשחק מבחינה פוליטית.

הלינק למשחק עבר מאימייל לאימייל ומפורום לפורום, גם בישראל, וצבר אלפי תגובות. אפילו ב־Newgrounds, אתר שמפרסם משחקים פורנוגרפיים ואלימים במיוחד, נרעשו הגולשים מהפרובוקציה. רבים מהם האשימו את יוצר המשחק בקלות דעת לא ראויה: "אנשים חפים מפשע מתים ואתה כותב משחק? וואט דה פאק, מן?", כתב אחד המגיבים באתר.  

באותה מידה אפשר לשאול איך אפשר לכתוב שיר בזמן מלחמה, או לצייר תמונה. כשהתותחים רועמים, המוזות לפעמים רוצות להגיד משהו בנידון, ומתברר שמשחק פלאש הוא אחת הדרכים היעילות יותר לעשות זאת. הדיון הפוליטי שהתפתח בתגובות למשחק הוא עדות לכך. גולשים רבים האשימו את המשחק ב"אנטישמיות" וב"תעמולה אנטי־ישראלית", והדגישו את תפקיד החמאס במלחמה. אחרים זעמו דווקא על ההצגה של הפלסטינים כבשר תותחים - כשהם לא טרוריסטים כושלים ונלעגים. התפתחו דיונים על התקשורת, על הבחירות לכנסת בישראל ועל הגזענות הבסיסית של משחקי מלחמה אמריקאיים, שבהם צריך לטבוח ב"רוסים, סינים, גרמנים וערבים".  

התגובות בישראל היו מעניינות אף יותר. מול האשמות באנטישמיות, צעירים ישראלים רבים דיווחו שאהבו את המשחק, בין אם בהתרסה נגד עמדותיו הפוליטיות של היוצר או כי החמיצו את המסר האנטי־ישראלי. "ענק!" "נורא נחמד (:" ו־"דווקא כיף להפציץ את עזה" היו תגובות אופייניות. באתר Vgames סיפר אחד הטוקבקיסטים בחדווה שהצליח להרוג 477 פלסטינים ואיבד רק אזרח ישראלי אחד. אחר התגאה ביחס של 3,453 ל־250 וייעץ לחבריו "לשלוח מלא מרכבות".

בלי קשר לעמדה של המשחק, חייבים להכיר באפקטיביות המרשימה שלו. אמנות פוליטית מסורתית - נניח שיר מחאה בכתב עת קטן - מגיעה בדרך כלל למעגל מצומצם של חובבים ומבינים. ואילו המשחק עורר ויכוח סוער בין גולשים מעומק המיינסטרים ומכל העולם, רבים מהם בני נוער, שהפגינו מעורבות רגשית, עמדה מוסרית ורצון לדעת עוד. העצה הטובה ביותר שאפשר לתת לאמן פוליטי שרוצה להציג את העמדה הפרו־ישראלית היא לשנס מקלדת וליצור משהו קליל ומעורר מחלוקת כאחד, ויראלי ואינטראקטיבי.