העליון דחה את בקשת הפירוק נגד ערבות הנגב של אלגור ודיוויס

בית המשפט העליון דחה היום (ב') את בקשת הפירוק נגד חברת ערבות פיתוח הנגב והשפלה, שבבעלות אביב אלגור ואיאן דיוויס, מבעלי חברת ויטה פרי הגליל. השופט אשר גרוניס קיבל את בקשת הערעור שהגישה החברה באמצעות עו"ד זוהר לנדה ורמי קסלר, על החלטתה של השופטת ורדה אלשייך מבית המשפט המחוזי בשנת 2006, למתן צו פירוק לחברה.

בקשת הפירוק הוגשה על ידי איש העסקים יוסי מנור, באמצעות עו"ד טומי מנור, בטענה כי ערבות פיתוח הנגב (לשעבר 3i) חייבת לו יותר מ־2 מיליון שקל. בספטמבר 2001 הלווה מנור לאלגור ודיוויס 3 מיליון דולר (ששוויים באותה תקופה היה כ־6.5 מיליון שקל) להבראת החברה - מחצית מהסכום, 1.5 מיליון דולר, להשקעה בחברה תמורת מניות, ומחציתו להלוואה כנגד אופציית פוט, שלפיה רשאי מנור לכפות על החברה לרכוש את המניות שבידיו בכל עת.

אלגור ודיוויס החזירו למנור רק מחצית מסכום ההלוואה. את היתרה, שאותה ביקש לממש במרץ 2006 באמצעות האופציות, סירבו השניים להחזיר בטענה כי נגד מנור עמדה התראה לפשיטת רגל שהוציא נגדו בנק לאומי. הליכי פשיטת הרגל נגד מנור בוטלו בלי שניתן נגדו צו לכינוס נכסים, אלא שאלגור ודיוויס טענו כי התנאי שהמניות יהיו "נקיות" לא קוים בעת הבקשה למימוש האופציות, ולכן לא שילמו לו את יתרת החוב.

בית המשפט העליון קבע, כי "הדרך של הגשת בקשת פירוק יפה היא במקום שאין מחלוקת כנה לגבי החבות או שיעורה... במקרה דנא, אין מחלוקת לגבי העובדות הבסיסיות. ראינו, כי ביום בו היה על המערערת לשלם למשיב את התשלום הראשון עבור המניות – 1.4.06 – הייתה תלויה כנגדו בקשת פשיטת רגל". למרות שהבקשה לפשיטת רגל הוסרה ללא צו כינוס נכסים קבע העליון, כי במועד זה הייתה אי ודאות ולא ניתן היה לדעת כיצד יתגלגלו העניינים באשר לבקשת פשיטת הרגל. "אילו היה מדובר באי ודאות זניחה, אפשר שנכון היה להכריע בעניין וליתן צו פירוק. ברם, אי הוודאות במקרה הנידון הינה בעוצמה כזו עד שחובה לומר שעסקינן במחלוקת כנה", נכתב בפסק הדין.