במת כלכליסט: יש גירעון ויש גירעון

רוב הפוליטיקאים שלנו מתייחסים למשבר הכלכלי כאילו הוא קורה על הירח. הם רק מנצלים אותו כדי להאשים יריבים בהאשמות שווא או כדי לסלף את מהותו ולהציע תרופות אליל שיביאו יותר נזק מתועלת. לכן, יש לברך מועמדים לראשות הממשלה המנסים לפחות להתמודד עם המשבר ולהציע פתרונות קונקרטיים.

שני מועמדים מרכזיים מציעים להגדיל את הגירעון הממשלתי. ואכן, מאחר שהמשימה הראשונה היא למנוע את התכווצות המשק ואת הרחבת האבטלה המסיבית, כל האמצעים כשרים - אפילו הגדלת הגירעון הממשלתי. הגדלת הגירעון מחבלת בדרך כלל בצמיחה הכלכלית, בהעבירה משאבים מהסקטור הפרטי, היצרני יחסית, לסקטור הממשלתי הבזבזני. אך כאשר הצריכה מתכווצת, וכאשר המערכת הפיננסית אינה מספקת חמצן ליצרנים, מוכרחים לתת למשק הנשמה מלאכותית. תלוי כמובן איך עושים זאת.

הממשלה אינה מצליחה להגדיל את התעסוקה

המחנה הקולקטיביסטי תומך תמיד בהגדלת הגירעון ובמעורבות הממשלה, כי הוא ושותפיו באוליגרכיה מחוברים לעטיני הממשלה. המשבר מאפשר לקולקטיביסטים להזרים כסף לאנשים שמחוברים לממשלה במסווה של "השקעה" בבניית תשתיות ובהגדלת תעסוקה. כאילו יש ממשלה שהצליחה מעולם להגדיל תעסוקה או להקים תשתיות בלי לבזבז מיליארדים.

אחרי כל הכישלונות של ממשלות ישראל בפיתוח הנגב והגליל, בשמירת הביטחון, הבריאות, החינוך ועוד; אחרי הכישלון המובנה של כל ממשלה בכל פעילות כלכלית (כגוף פוליטי הממשלה תעוות לעולם את הכלכלה לטובת הפוליטיקה) רק אמונה אידיאולוגית ואינטרסים מובהקים יכולים להסביר את הטענה שהממשלה מסוגלת להצליח בהמרצת הכלכלה.

המודל המבוסס על הגדלת הגירעון לצורך הפחתה גדולה של מסים, ועל השקעה זהירה ומבוקרת בזרזים כלכליים כגון פיתוח ראשוני של טכנולוגיה גבוהה - נראה הרבה יותר מבטיח. הפחתת מסים נותנת את הכוח הכלכלי בידי האזרח, הצרכן, שיוציא את הכסף הנחסך על צריכה או על חיסכון. כצרכן הוא יבחר ביצרנים ובעסקים יעילים, וכך גם כחוסך. פירוש הדבר ביזור וייעול של ההוצאה על צריכה ושל ההשקעות, ולא ריכוזם בידי כמה מקורבים.

החופש לבחור את חלוקת ההוצאות

ואכן, יורם גבאי, כלכלן מצוין והגון, מאשר ("כלכליסט", 26.1.09) שהמודל הכלכלי של הורדת המסים הוא היחידי "הנכון" והישים. אך למר גבאי יש גם טענה שהוא מודה שהיא "ערכית־אידיאולוגית", ובכל זאת הוא נותן לה משקל כלכלי. טענתו היא שהורדת המסים תחייב הורדה מקבילה בהוצאות הממשלה, וכתוצאה מכך, לדבריו "משקל הוצאות האזרחים על בריאות, חינוך ורווחה יגדל". זה, לטעמו של גבאי, פסול כנראה, מפני שהוא מאמין שהממשלה היא האמורה לממן הוצאות אלה.

אך החלופה בין הוצאות ממשלתיות וציבוריות לבין הוצאות הפרט, שעליה מתבסס גבאי, היא חלופה רק למראית עין. הרי כל ההוצאות הציבוריות, כולל הוצאות הממשלה, הן בסופו של דבר הוצאות של היחיד, שממסיו ממומנות ההוצאות הציבוריות. הטענה שהורדה בהוצאה הציבורית מגדילה את העומס על היחיד היא מטעה. ההפך הוא הנכון. אם היחיד ירכוש בשוק תחרותי את השירותים הבלתי יעילים שהממשלה מספקת לו במחיר מופקע, תקטן ההוצאה שלו בהרבה.

כל המתבונן במה שקרה בישראל, ארץ עם הון אנושי שאין דומה לה, ימצא שפריון העובד הישראלי הוא כה נמוך, שאי אפשר לשלם לו יותר משכר מביש של 7,000 שקל לחודש. לנחשלות הכלכלית הזאת, ולחברה המפולגת, גרמה האידיאולוגיה הקולקטיביסטית והאנטי קפיטליסטית, שכל ההולך בדרכה יורש גיהינום כלכלי.

הכותב הוא מנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי