אקטיביזם, חברים, לא פופוליזם

"לא שזה כל כך נעים לבוא לבנק, לסגור את הדלת ולשנות תנאים - אבל בסופו של דבר גומרים את הסיפור. ברוב המקרים גם לא צריך לגלות או שנותנים איזושהי פיסת מידע בדו"חות הכספיים שאף אחד גם ככה לא שם לב אליה. לעומת זאת, בשוק האשראי החוץ־בנקאי זה כמו לפרק חתונה קתולית. שמעתי קצת חוויות מבפנים. זה לא היה פשוט". מי שחתומה על הציטוט הזה היא רקפת רוסק עמינח, משנה למנכ"ל בנק לאומי. התקופה: נובמבר 2005, שנתיים וחצי לפני הפיצוץ בשוק האשראי החוץ־בנקאי.

זה לא שהאשראי שנתנו הבנקים איכותי יותר, או שיכולת קבלת ההחלטות העסקיות שלהם מבריקה יותר (עיינו ערך אזהרת הרווח של בנק הפועלים משלשום, וסעיפי הפרשה לחובות מסופקים של הבנקים האחרים). אבל אין ספק שהיא הוליסטית יותר.

"תחזירו את המטוסים"

לבנקים יש את התשתית לניהול האשראי. אצל המשקיעים המוסדיים היא נבנית תוך כדי תנועה, בעת שהמשבר הכלכלי החריף ביותר ב־80 השנים האחרונות נמצא ברקע, וכשהרגולטורים יורים עוד ועוד הנחיות כדי לנסות ולתקן את מה שלא נעשה בשנות הגאות (עיינו ערך ידין ענתבי או זוהר גושן/משה טרי).

השורה התחתונה היא אחת: אנדרלמוסיה בגיבוש הסדרי החוב שההשלכות שלה הן הרות אסון. תקופת ההלם - שהסממן המרכזי שלה הוא אמירת "קודם תחזירו את המטוסים" של מנכ"ל בית ההשקעות פסגות רועי ורמוס נגמרה.

שם המשחק עכשיו הוא סלקטיביות: ישנן חברות שפשעו, שמשכו משכורות עתק, שרכשו מטוסים ושעשו עסקאות בעלי עניין פוגעניות. בהן יש לטפל בשיטת ורמוס עד אשר יוחזר החוב - גם אם המחיר הוא פירוק החברה.

אלא שהמציאות אינה צבועה בצבעים של שחור ולבן. ישנן עשרות חברות שהתנהלו בצורה סבירה ושנקלעו למצוקה זמנית של תזרים מזומנים. בהן אי אפשר לנהוג בשיטת ורמוס. ישנם מקרים ששיטה זו עשויה להותיר אותנו החוסכים עם פחות מכפי שאפשר להשיג בהידברות רצינית ומהירה, שמבינה כי שעון החול של החברות מתקתק. המציאות, לצערנו, רחוקה מכך מאוד.

הנציגויות המנהלות את המשאים והמתנים מצד הגופים המוסדיים מורכבות בחלק לא קטן מהמקרים מדרגים נמוכים שאינם מסוגלים לקבל החלטות. בחלק מהמקרים, שני גופים מתחרים מתקשים אפילו לשבת באותו חדר ולהגיע להסכמות. אחד מחברי הנציגויות אפילו נשמע אומר את המשפט הבא: "אני מעדיף לקבל 0 שקלים מהחוב ובלבד שהמתחרה שלי לא יקבל יותר".

החוסכים ישלמו את המחיר

הכוונה היא לפעולות הנעשות בין הנהלת החברה לבין המוסדיים ערב הסדר החוב: חלקן קונות איגרות חוב מהמוסדיים, חלקן מעניקות מניות בחברות אחרות וכדומה. וזה עוד לא הכל: בחלק מהמקרים פירוק החברה, שהיא האופציה האלימה ביותר שנמצאת ברשות בעלי האג"ח, עלולה להניב להם החזר נמוך משמעותית מזה שיקבלו בהסדר. חלק מהגופים המוסדיים - אם מתוך טיפשות, או בשל שיכרון כוח זמני - מאיימים על מנהלי החברות כי לא בטוח שיישארו בתפקידם לאחר ההסדר.

מהלך שכזה הוא ירייה בגלגלי ההסדר, מכיוון שאיזה מנהל ירצה לעשות את המקסימום עבור אלו שמתכננים להדיחו ביום שאחרי? רוצים להדיח? קדימה. אין שום צורך להצהיר על כך קבל עם ועולם בטרם הושג ההסדר המיוחל.

כל אלו מסבכים ומסרבלים עוד יותר את תהליך קבלת ההחלטות של אותה נציגות מוסדית והמחיר יהיה כבד: חברות שבימים כתיקונם היו אולי ניצלות, ייאלצו ללכת למהלכים קיצוניים, שהנפגעים העיקריים מהם יהיו החוסכים בקופות הגמל, קרנות ההשתלמות וביטוחי המנהלים. המשק הישראלי הוא שיפסיד עשרות משרות.

אם לא יימצא במהירות הסדר - גם אם לא אידיאלי - לסרבול הקיים כיום, ההסתבכות תהיה רק גדולה יותר. הכוונות של ענתבי לקבוע תקנות נוספות הן בוודאי לא הקטליזטור להסדרים המתגבשים. מדובר בעוד הוראה שתסבך עוד יותר את ניתוחי החירום הנדרשים כעת. אקטיביזם, חברים, לא פופוליזם.