צילום: עמית שעל
עשרות רשויות עתידות לעמוד בפני גל תביעות של יורשי קרקעות
מאות כבישים בתוך הערים עדיין לא עברו לבעלות המדינה ורשומים על שמותיהם של בעלי קרקעות היסטוריים. בעקבות פסק דין שחייב את עיריית רמת גן לפצות את יורשיו של בעל קרקע כזו, החשש הוא כי יוגשו מאות תביעות דומות ברחבי הארץ
עשרות רשויות מקומיות עתידות לעמוד בקרוב מול גל של תביעות יורשים בעלי קרקעות פרטיות, אשר המדינה סללה עליהן כבישים ודרכים ללא מתן פיצוי. זאת בעקבות פסק דין שהתקבל לפני שלושה שבועות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר זיכה את יורשיו של רוכש קרקעות ברמת גן בשנת 1934 בפיצוי כספי מהעירייה המקומית.
הפרשה ברמת גן החלה בעקבות חשיפה של קושאן (שטר מכר) של חמש דרכים מרכזיות עיר, אשר התגלה בתוך ארגז מוחבא בבוידעם בדירה במרכז רמת גן. התגלית הובילה לתביעה בגין דמי שימוש בקרקע בהיקף של 4 מיליון שקל, ובעקבותיה לפסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב לפיו צאצאיו של רוכש הקרקעות זכאים לפיצוי של דמי הסבה בהיקף של 116 אלף שקל.
רוכש הקרקעות ברמת גן בשנות השלושים של המאה הקודמת הוא נחמן ויסוצקי ז"ל, יהודי שהתגורר בפולין שביקש מגיסו זאב מילנר לרכוש עבורו קרקעות בארץ ישראל. מילנר, איש עסקים ובעלים של קרקעות רבות ברמת גן, רכש עבורו, בין היתר, חלקה צרה ומוארכת המורכבת מחמש רצועות דרך. אלה הפכו ברבות השנים לרחובות המוכרים: בית הלל, בית שמאי, האורים, התנאים וחלק מרחוב הרא"ה. אותן דרכים קישרו בין החלקות שפרוסות סביבן לבין דרך סלמה - הרחוב הראשי שחיבר את מרכז רמת גן לכפר סלמה.
כאמור, כעבור 75 שנה מצא בנו של מילנר את שטר המכר והעביר אותו לילדיו של ויסוצקי. טענתם בפני העירייה היתה כי מדובר בשטח פרטי אשר נרכש לצורכי מגורים והפך לדרכים, ולכן מגיעים להם דמי שימוש באותן דרכים.
פסיקת בית המשפט יצרה תקדים שעלול להיות מסוכן לעיריית רמת גן ולערים נוספות ולעלות להן כסף רב. כמעט בכל עיר בישראל קיימות היום עשרות דרכים אשר בעלותן נותרה פרטית, ולכן חשיפת הרשויות לתביעות נוספות דומות היא גבוהה.
כעת מבקשת עיריית רמת גן לערער על ההחלטה. טענתה העיקרית, באמצעות עו"ד כפיר גבע, ממשרד ממשרד עורכי הדין הרטבי בורנשטיין בסון ושות', היא להתיישנות. לטענתה, מילנר חי במקום שנים רבות לאחר מכירת הרחובות לויסוצקי המנוח, וקיבל בלא תמורה שלוש חלקות מהמתחם שאושרו לבנייה, ככל הנראה כשכר טרחה. מכאן מסיקים בעירייה כי מילנר הכיר את החלקה היטב, ידע שהיא משמשת לדרך, ולא מצא לנכון, כנציגו של ויסוצקי המנוח, לדרוש באיזשהו שלב כי ייפסק השימוש בחלקה כדרך ו/או כי ישולמו לויסוצקי תשלומים בעד השימוש. נוסף על כך, הנוהג באותם ימים היה לרשום את הבעלות על שם הרשות המוניציפלית, אך במקרה זה היה מדובר במוכתר הכפר סלמה. היות וזו לא היתה רשות יהודית, טוענים בעירייה, רשמו היהודים את השטחים הציבוריים על שמות פיקטיביים, והעבירו אותם מאוחר יותר לטובת המדינה, קק"ל או הרשות המוניציפלית. במקרה זה, טוענת העירייה, כי מסיבות לא ברורות לא הועברה הבעלות. עוד טוענת העירייה, כי כבר בזמן הקנייה הקרקעות שימשו כדרך ובגלל המבנה הצר שלהן לא יכלו לשמש בשום צורה שהיא כקרקע לבנייה.
4 תגובות לכתיבת תגובה