אפטר שוט - הסרט שאחרי הרעידה
יומן אישי על בית ספר מאולתר וציפורים נדירות על רקע הריסות הם סרטים שנוצרו במסגרת פרויקט שיקומי במחוז סצ'ואן בסין. הצלמים והבמאים הם ניצולים מרעידת האדמה הקטלנית שאירעה באזור, שינסו להעלות את המודעות לממדי ההרס ולקשיים שאיתם הם צריכים להתמודד מדי יום
הסרט מתחיל בתנופה אופטימית: חבורת בנאים מרימה קורת עץ ענקית. נער צעיר אוחז בקורה אחרת, שולף מסמרי פלדה גדולים כדי להשתמש בהם שוב. סצינה אחרי סצינה, קורה אחרי קורה, סצ'ואן הכפרית נבנית מתוך ההריסות של רעידת האדמה. אלא שאז מקבלת העלילה תפנית מייאשת, בדמות שיטפון קיץ שסוחף את הבתים הלא גמורים ואת האוהלים הזמניים. התושבים מצטופפים על פיסת אדמה יבשה, מביטים בעיניים כלות במאמץ של חודשים שנשטף ברגע. ואז הכל נרגע, והמצלמה חוזרת למסורים, לפטישים, למסמרים.
כך נראה הסרט של יאן יובין. במצלמה פשוטה, ללא שום ניסיון קולנועי, הוא תיעד את היומיום שלו. יאן, תושב הכפר פינג שי במחוז סצ'ואן שבסין, השתתף בפרויקט שיקום ייחודי שבו היו מעורבים חברות מסחריות, ארגונים לא ממשלתיים, עובדי שמורות טבע ותושבי הכפרים. אחד הדגשים בפרויקט הושם על התיעוד: כמה תושבים קיבלו מצלמות וידיאו - והזדמנות נדירה לספר את הסיפור שלהם לעולם בלי מתווכים. אחריות חברתית מבפנים.
תיעוד דוקומנטרי נראה כמו פריבילגיה
רעידת האדמה שהיכתה בסצ'ואן במאי 2008 היתה האסון החמור ביותר שהתרחש בסין ב־30 השנים האחרונות, מאז סיום מהפכת התרבות שהנהיג מאו דזה דונג ותחילת הנסיקה של המעצמה האסייתית. גלי ההדף של הרעש הגיעו עד לגורדי השחקים של בייג'ינג ושנגחאי, ולא נעצרו גם אחרי שבועות רבים. בשנה שבה סין התכוננה לארח את אם כל האולימפיאדות, הטבע הוכיח שוב שהוא חזק יותר מכל תכנון אנושי - והפך את סצ'ואן לסיפור הגדול של השנה כאן.
יותר מ־70 אלף איש נקברו מתחת להריסות של בתי מגורים ובתי ספר, והגופות של רבים מהם כנראה לא יימצאו לעולם. המראות קורעי הלב נראו בכל העולם: שורות מסודרות של ילקוטים קטנים עם ציורי ברבי ודמויות של דיסני, שבעליהם הצעירים כבר לא יזדקקו להם; אמהות שכולות מתייפחות; ערים שלמות שנהפכו לעיי חורבות; וחיילים מחלצים בפנים קפואות עוד גופה מבין ההריסות.
כשהמצלמות של רשתות השידור הבינלאומיות הסתלקו, החל הסיפור הגדול הבא, האסון שאחרי האסון. 5 מיליון סינים נותרו ללא קורת גג, מצטופפים באוהלים וקרוונים, תלויים לחלוטין בעזרה ממשלתית ובתרומות.
הממשלה הסינית הקצתה יותר מ־400 מיליארד יואן (כ־56 מיליארד דולר) לשיקום, שעל פי פרסומים רשמיים ייקח לפחות שלוש שנים. בסצ'ואן מתקשים לראות את האופק הזה: ההרס העצום והמרחקים הגדולים בין הכפרים באזור ההררי מעכבים את התקדמות העבודות; חלוקת הפיצויים נתקלת בבעיות, משחיתות ממשלתית עד קשיים ברישום; והניצולים מוכי הטראומה נדונים לייאוש כבד.
בתוך הגיהינום כמעט נשכחו שמורות הטבע של סצ'ואן, ביתן של מגוון עצום של בעלי חיים נדירים - כולל הפנדה הגדולה, הסמל האהוב של סין, שחיה ביערות הבמבוק בצפון המחוז. תקציבי השיקום מופנים כרגע למטרות דחופות יותר, והשמורות עומדות בהריסותיהן. הגוף העיקרי שמגויס כרגע לשיקומן הוא שאן־שווי ("הרים ומים"), ארגון טבע שפועל כבר כמה שנים בחמש שמורות בסצ'ואן, מתעד את בעלי החיים ומנסה לקדם את ההגנה על זנים נכחדים. אנשי הארגון הגיעו לשמורות שבועיים אחרי הרעש, אמדו את הנזק לטבע - וגם היו עדים לחורבן הגמור של הכפרים הסמוכים. דווקא האסון המשותף הזה היה מנוף לשינוי.
"אחת הבעיות לפני רעידת האדמה היתה הקושי לשכנע את המקומיים שהגנת השמורות עוזרת גם להם. היו הרבה מקרי ציד לא חוקי וכריתת עצים בניגוד לחוק", מסביר גנג דונג, צלם טבע ואיש שאן־שווי. "תמיד חיפשנו דרך לעבוד עם תושבי המקום ולהגיע לפתרונות שיעזרו להם להתפרנס תוך שמירה על הטבע, אבל אחרי רעידת האדמה זה נהפך פתאום לקריטי הרבה יותר. אחד החששות היה ששיקום הכפרים יבוא על חשבון הרס נוסף של היער".
כדי למנוע הרס כזה, יזמו אנשי שאן־שווי את פרויקט השיקום הייחודי. הרעיון המקורי היה לצלם סרט תיעודי על שיקום הכפרים ושיקום השמורות, כדי להעלות את המודעות לעניין הן בסין והן ברחבי העולם.
כשבארגון התחילו לתכנן את הסרט, הבריק הרעיון לאפשר לתושבי הכפרים לצלם בעצמם את הסרט שלהם. כך נולד "אנחנו השחקנים הראשיים" - אוסף של עשרה סרטים קצרים שהוא אולי הניסיון הראשון לא רק לדון בגורלם של ניצולי רעידת האדמה, לדאוג להם או לדבר בשמם, אלא להקשיב למה שיש להם להגיד.
הפרויקט יצא לדרך, וקרם עור וגידים בתהליך מורכב שבו היו מעורבים תושבי הכפרים, עובדי השמורות, אנשי הארגונים הלא ממשלתיים, סטודנטים ושאר מתנדבים. הקושי הראשון נרשם בגיוס תרומות - לנוכח האסון ההומניטרי האדיר, כשנדרשו תרומות כדי לספק לתושבים מים נקיים ואוכל בסיסי, תיעוד דוקומנטרי נראה כמו פריבילגיה. אנשי שאן־שווי השקיעו מאמצים רבים בעניין, ולבסוף הצליחו לרתום כמה חברות מסחריות, ובראשן אינטל וקאנון. ענקית הצילום תרמה שש מצלמות וידיאו, מתנדבים מן השורה תרמו שש מצלמות נוספות, והאור האדום נדלק.
הילדים, הפיצויים, המתנדבים, הציפורים
כבר בתחילת הדרך התברר שהפרויקט ענה על צורך ממשי, גם אם לא ממש מודע, של האוכלוסייה - להתבטא. מתוך ההריסות קמו כמה עשרות תושבים שביקשו להשתתף בפרויקט, חרף הדרישות הלא פשוטות שנלוו לעניין - התחייבות לכמה חודשים, אחריות למצלמות היקרות וקורסים מרוחקים מהבית.
לבסוף נבחרו 12 תושבים (שניים עדיין לא סיימו את הסרטים שלהם) - שישה איכרים ועוד שישה מעובדי שמורות הטבע. הם נסעו לצ'נגדו, בירת סצ'ואן, למדו לצלם בווידיאו במשך שלושה שבועות, וחזרו הביתה לצלם. במשך שלושה חודשים תיעדו היוצרים את היומיום של הכפרים והיערות שסביבם: חלוקת מזון, לימודים בבתי ספר מאולתרים, בנייה מחדש של בתים, כבישים, שבילים, הערכת נזקים וצמיחה מחדש ביער, וגם מאבק על קבלת פיצויים, ויכוחים בין שכנים ואסיפות כפר. צפייה בסרטים לא יוצרת תחושה של הסתרה, סינון או עריכה מטעם; זאת כנראה היתה פשוט המציאות.
יוצרי הסרטים זכו לליווי של אנשי שאן־שווי לאורך החודשים האלה, וצלמי הארגון המשיכו להדריך אותם. בסתיו כולם התכנסו שוב, הפעם בכיתות הלימוד במפעל של אינטל בצ'נגדו. היוצרים למדו לספר סיפור, לערוך ולחתוך, לשלב מוזיקה וכתוביות; רובם מצאו את עצמם, לראשונה בחייהם, מול מחשב. אנשי אינטל וסטודנטים מתנדבים נרתמו לעזור, ועשרת הסרטים הושלמו.
אלו עשרה מסמכים דוקומנטריים מגוונים. כולם מתארים את הרעש של ניצולי הרעש, אבל עושים זאת בדרכים שונות ובאורכים שונים (10 דקות עד 40 דקות). לאו ג'או יצר את הסרט הארוך מכולם. הוא לא הצליח להשתלט על תוכנות העריכה, אבל התעקש על עיקרון עריכה אחד מרכזי: לאו תיעד את סלילת הכביש אל הכפר שלו, ודרש לא להשמיט מהסרט אף אחד מהפועלים. "זה לא יהיה הוגן כלפיהם", הוא הסביר.
וואנג לאנג הפיקה את "היומן שלי", תיעוד של שגרת החיים והלימודים בבית ספר יסודי שאולתר באוהל. פקח השמורות ג'אנג קאיצ'יאנג תיעד מסע של שומרי היער בשביל הררי תלול, בניסיון לאמוד את הנזקים ולשקם את שבילי ההליכה ואת גשרי העץ על הנחלים. שיאו יונגפה צילם כמה אסיפות תושבים בכפר שלו, שבמרכזן ויכוחים ממושכים על גובה הפיצויים ועל תוכנית השיקום שהציעה הממשלה המקומית.
ג'ונג גואנגלון בחר להתמקד במתנדבים הצעירים שהגיעו לכפר מכל רחבי סין. "הפכתי אותם לנושא שלי כאות תודה על שעזרו לילדינו והחזירו לנו את השמחה", כתב בכתוביות הסיום של הסרט.
והיה גם רגע פואטי, זה שבו לא מדברים על האסון. וואנג בו, איכר צעיר מהכפר שיצאו, כלל לא התייחס לרעידת האדמה. הוא צילם הרבה, אבל התקשה לבנות סיפור. לבסוף יצר את "ציפורי הכפר שלי", אוסף צילומים של מגוון הציפורים המרהיב באזור ומעקב אחרי חייהן. רק בזמן העבודה על הסרט הוא גילה שחיי הטבע מהלכים עליו קסם, וכעת הוא מנסה להפוך למדריך תיירים בשמורה הסמוכה למקום מגוריו.
"הם לא אנשים שמראים רגשות"
השלב הבא של הפרויקט היה שלב ההד: אחרי שליוצרים ניתנה האפשרות להתבטא, לכל שאר התושבים ניתנה הזכות לשמוע ולראות, להתבונן בחבריהם מתעדים אותם.
כל הסרטים הוקרנו בכפרים, לעתים באוהלים, באמצעות גנרטורים זמניים. גנג, הצלם של שאן־שווי שליווה את הפרויקט, היה שם גם בהקרנות.
"הם לא אנשים שמראים רגשות", הוא אומר, "אבל אני חושב שהם שמחו מאוד. כמה מהם אמרו שהסרטים הזכירו להם את עוצמת ההרס וכמה רחוק הם התקדמו בשיקום עד היום, אף שביומיום לפעמים נדמה להם שאין שום התקדמות".
אחרי הכפרים הוקרנו הסרטים בצ'נגדו ובבייג'ינג. כעת מנסה הארגון למצוא תקציב להקרנות בעוד ערים בסין וברחבי העולם, כדי לחשוף עוד קהלים לקולות האותנטיים מסצ'ואן. ארבע מהמצלמות של קאנון עדיין נמצאות בשטח, כולל זו של יאן יובין; הוא עובד עכשיו על סרט נוסף, שמתעד את השיקום שאחרי השיטפון.
במקביל התרחב הפרויקט לשמורות טבע אחרות, בצפון סין, ובשאן־שווי מספרים על הרווח שלהם עצמם מהפרויקט: הידוק שיתוף הפעולה עם התושבים, והגברת ההקשבה והפתיחות מצד הארגון. "אני הדרכתי אותם בטכניקות של צילום, אבל אני חושב שהם לימדו אותי דברים חשובים יותר", מסכם גנג על רקע סצינת הסיום בסרטו של ג'אנג קאיצ'יאנג: זריחה מעל ההרים, ותרנגול קורא בחצר של בניין בנוי למחצה - הסימן הבינלאומי להתחלה חדשה.
2 תגובות לכתיבת תגובה