השבוע: הפסד ידוע מראש

עמוס גלעד | צילום: אורן אגמון

כבר בתחילת השבוע החלטתי שאני לא אעסוק בזה, אך הנה הגיע סוף השבוע, ובלשכת ראש הממשלה לא נרגעים. שבוע שלם לשכת ראש הממשלה עוסקת בדבריו של עמוס גלעד, כאילו שום דבר אחר לא קורה כאן. נתחיל בזה שמוטב היה שעמוס גלעד לא היה אומר את מה שאמר, ואחרי שאמר טבעי היה שיינזף, אבל מכאן ועד לזובור תקשורתי מתמשך? אם יורשה לי בנימה אישית, גלעד הוא אחד מהאנשים הישרים, חריפי השכל והמסורים שהכרתי במערכת הביטחון. על פועלו רב השנים למען עם ישראל יכולים להעיד גם עיתונאים רבים, אך משום מה השבוע נשמע רק קולם של מקורבי לשכת ראש הממשלה.

מן הצד השני, הרגישות של אולמרט מובנת. במיוחד כאשר מדובר בחייל החטוף גלעד שליט, ואולמרט מכיר היטב את דעתם הנחרצת של החיילים שהשתתפו במבצע עופרת יצוקה. הם רוצים לראות את גלעד בבית. ועדיין התגובה נראית בעיניי חסרת פרופורציות. אם עפר דקל, שליחו ואיש אמונו של ראש הממשלה, עושה ימים כלילות להשבתו של שליט, מדוע ראש הממשלה צריך להיעמד כך על הרגליים האחוריות? ממתי לשכת ראש הממשלה מדווחת לעם ישראל שהממונה על המשא ומתן נמצא בחו"ל ומנהל מגעים חשאיים? האם אין סתירה בין הדיווח לחשאיות?

טבעי הוא שאולמרט, שנאלץ להיפרד ממשרתו בנסיבות לא קלות, מגלה רגישות יתר. עם זאת לא כל פקיד שסרח היה נסקל באבנים כגלעד. נדמה לי שיש כמה דברים שאנחנו לא יודעים.

להבדיל אלפי הבדלות, זו היתה גם ההרגשה שלי אחרי שהכריזו על זכיית היפנים באוסקר. איך אנחנו אמורים לדעת שאנימציה ייחודית ואנטי מלחמתית לא תצליח לכבוש את האמריקאים. אני מוכרחה לומר שברגע הראשון הרגשתי שעשו לנו פרל הרבור. מיד התחשק לי למנות את ליברמן לשר ביטחון. נכון, מדובר במחשבה פזיזה, אבל כמה שנים אפשר לספוג ולספוג, לקנות כרטיס ב־2,000 דולר שנה אחרי שנה, ושוב לחזור הביתה בלי הפסלון המכוער?

אף על פי שפולמן הפסיד כמו גבר, החלטתי שמותר לנו להיעלב בשמו, אולי אפילו לאבד קצת פרופורציות. הגיע הזמן שמישהו ישליך להם את האמת בפרצוף. שמלת הבראץ המפוארת של שרה ג'סיקה פארקר והכלה של פנלופה קרוז נראו כמו התחפושת של שלגייה על ג.יפית. וכן, יש מקרים שצריך למות כדי לזכות באוסקר. תעיד אחותו של הית' לדג'ר, שקיבלה את הפרס במקומו. אחרי ששחררנו קיטור אנחנו מוכנים לקבל התנצלות בשם פולמן. אל דאגה, עוד ניקח את הפסלון המכוער הזה הביתה.