השראה: אתם לא לבד

מה רוצה האני העכשווי? המצלמה יצרה תרבות של סלבז, המחשב יוצר תרבות של חיבוריות - ושתי התרבויות הללו בוגדות בדחף בסיסי. סלבריטאות וחיבוריות הן שתי דרכים להיעשות מוכר. זה מה שרוצה האני העכשווי - להיות מזוהה, להיות מחובר, להיות נראה. אם לא למיליונים, ב"הישרדות" או בתוכנית של אופרה ווינפרי, אז למאות, בטוויטר או בפייסבוק. זו התכונה שמאשרת את קיומנו. כך אנחנו נעשים אמיתיים בעיני עצמנו - כשאחרים רואים אותנו.

הפחד העכשווי הנורא מכל הוא האנונימיות. אם התכונה שביססה את האני בתקופה הרומנטית היתה כנות, ובתקופה המודרנית היתה זו האותנטיות, בתקופה הפוסטמודרנית זוהי הנראות.

אנחנו חיים, אם כן, בהתייחס לאחרים, ומה שנעלם מחיינו הוא הלבדיות (solitude). הטכנולוגיה גוזלת את הפרטיות ואת יכולת הריכוז שלנו, אבל היא גוזלת גם את יכולתנו להיות לבד. ובעצם לא הטכנולוגיה עושה זאת: אנחנו עושים את זה לעצמנו, אנחנו נפטרים מהנכס הזה במהירות המרבית.

שאלתי פעם את הסטודנטים שלי על המקום שתופס הלבד בחיים שלהם. אחת מהם הודתה שהיא כה חוששת להיות לבד, שהיא תשב עם חברים גם כשהיא צריכה לכתוב עבודה. סטודנט אחר שאל: למה שמישהו ירצה להיות לבד?

ההיסטוריה מציעה כמה תשובות לשאלה המצוינת הזו. האדם הוא אולי חיה חברתית, אבל הלבד הוא ערך חברתי מסורתי. אקט ההתבודדות נתפס כממד חיוני בעיקר בחוויה הדתית, ובאמצעות התבודדות של מיעוט נבחר־בעיני־עצמו חידש ההמון את יחסיו עם האלוהות.

החוויה הקבוצתית היא הנורמה האנושית, אבל המפגש היחידני עם האל הוא האקט החריג שמרענן את הנורמה הזו. הנביא והנזיר, הסאדהו (מתבודד הינדי) והיוגי מחפשים התגלויות במדבר, ביער או במערה, משום שקול דממה דקה יכול להישמע רק בלב השקט. חיי החברה הם המולה של טרדות קטנות, רחש־בחש של ענייני חולין; וקשה לשמוע את קולו של האלוהים כשמקשקשים סביבך.

ההתבודדות השתנתה לאורך המאות הבאות, עם השינויים בנצרות והולדת האני המודרני. המצאת הדפוס הפכה את החיפוש אחר קולו של האלוהים לזמין לכל: בקריאה "הנפש פגשה בעצמה בתגובה לטקסט", כפי שכתבה חוקרת התרבות מרילין רובינסון.

אחר כך באה התקופה הרומנטית, שבה המפגש עם האני נעשה בחיק הטבע - ועל רקע קשרים חברתיים הדוקים. "הנפש מקיפה את עצמה בחברים, כדי שתוכל להיכנס למצב של מודעות עצמית גבוהה או התבודדות; והיא נפרדת, למשך זמן מה, כדי לצחצח את כישורי השיח והרעות שלה", כתב הפילוסוף, הסופר והמשורר ראלף ואלדו אמרסון.

במודרניזם כבר נהפך הלבד לנוקשה, עוין ומבודד יותר. הנפש נתפסה כסגורה בתוך עצמה ואינה נגישה לזולת, ולכן אין לה ברירה אלא להיות לבדה. העולם נראה כמתקפה על האני, העיר היתה מאיימת מתמיד, ואפשר היה להימלט ממנה רק פנימה. הלבד נעשה זירה של גילוי עצמי הירואי, מסע במרחבים פנימיים שבעקבות פרויד וניטשה נתפסו כעצומים ומאיימים.

האותנטיות פירושה התבוננות במראות האלה בלי להירתע - כמו קולונל קורץ ב"בלב האפילה", הנובלה של ג'וזף קונרד - ואת הנביא והמשורר החליפו הסופרים, מחברם של האני: דוסטויבסקי, ג'ויס, פרוסט.

הזדמנות אחרונה לשקם את הלבד | איור: יונתן וקסמן

חלק מהעדר

הפחד הגדול שלנו - כמי שאינם חיים עוד בעיר המודרניסטית - אינו ההיבלעות בהמון כי אם הבידוד מן העדר. תהליך העיור הוחלף בפִרבור, שהביא באמתחתו את האיום האוניברסלי של הבדידות. את הנזק שגרמו הטכנולוגיות של התחבורה - ששלחו אותנו לגור במרחק רב יותר זה מזה - תיקנו טכנולוגיות של תקשורת - שקירבו אותנו זה לזה. או כך לפחות חשבנו לעצמנו.

בשנות השבעים והשמונים הבידוד שלנו גבר. הפרברים התפשטו ונהפכו לערי שינה. משפחות הצטמצמו ונפרדו, אמהות יצאו לעבוד. הפשיעה הגואה, ועוד יותר מכך הפאניקה המוסרית המשתוללת, הביאו להרחקת הילדים מהרחובות. הילד שגדל בין שתי מלחמות עולם, במשפחה המורחבת ובקהילה עירונית הדוקה, נהפך לסבא של ילד שישב לבדו מול מסך טלוויזיה גדול, בבית גדול, על מגרש גדול. הלכנו לאיבוד בחלל.

בנסיבות הללו, האינטרנט הגיע כברכה אינסופית. אסור לשכוח את זה. הרשת אפשרה לאנשים מבודדים לתקשר זה עם זה, ולאנשים מקהילות שוליים למצוא זה את זה. אבל ככל שהטכנולוגיה התרחבה, היא נהייתה יותר מדי. כיום אנחנו שולחים הודעות טקסט מטלפונים סלולריים, מעלים תמונות לפייסבוק ועוקבים אחר מעשיהם של זרים גמורים בטוויטר.

זרם בלתי פוסק של מגע מתווך - וירטואלי, מדומיין או מדומה - מחזיק אותנו מחוברים לכוורת האלקטרונית; ובמקביל, מגע דו־צדדי נעשה יותר ויותר טפל לעיקר. המטרה עכשיו, כך נדמה, היא להיות מוכר. כמה חברים יש לי בפייסבוק? כמה תוצאות מניב חיפוש השם שלי בגוגל? כמה קוראים יש לבלוג שלי? הנראות מחזקת את הביטחון העצמי שלנו, ונהפכת לתחליף מדרגה שלישית למגע ממשי. עד לא מזמן היה קל להרגיש בודד. עכשיו זה בלתי אפשרי להיות לבד.

אבל מה משמעותה של חברות כשיש לך 532 "חברים"? כיצד זה מגביר את תחושת הקירבה שלי כשאני קורא בפייסבוק שסאלי סמית' (שלא ראיתי מאז התיכון, וגם אז לא ממש היינו חברים) "מכינה קפה ובוהה בחלל"? הסטודנטים שלי אמרו לי שיש להם מעט מדי זמן לאינטימיות. מובן שאין להם בכלל זמן להתבודדות.

לפחות חברות, אם לא אינטימיות, היא עדיין משהו שהם מחפשים. אבל נראה שאין להם כל רצון בלבדיות, הם מעולם לא שמעו על זה ואין להם מושג מדוע זה כדאי. השימוש שלהם בטכנולוגיה - או, למען ההגינות, השימוש שלנו בטכנולוגיה - נראה כמאמץ עקבי להדוף את האפשרות להיות לבד. ניסיון מתמשך, בעודנו יושבים לבד מול המחשב, לשמר את הנוכחות הדמיונית של הזולת.

כבר ב־1952 כתב מבקר הספרות ליונל טרילינג על "הפחד המודרני מפני ההתנתקות מן הקבוצה החברתית, ולו לרגע". מאז הצלחנו להצטייד באמצעים שימנעו מהפחד הזה להתגשם. ואין פירוש הדבר שהתגברנו עליו; זכרו את התלמידה שלי, שלא יכולה לשבת לבד אפילו כדי לכתוב עבודה. ככל שאנחנו מצליחים יותר להימנע מלהיות לבד, כך אנחנו מצליחים פחות להתמודד עם הפחד מפני הלבד.

השיעמום כאיום

תחושת השיעמום של הדור הקודם יכולה להבהיר את העניין. יש קשר הדוק בין בדידות ושיעמום, שתי תחושות מודרניות טיפוסיות. תהליך הפרבור, שחיסל את הגירויים ואת החברותיות שאפיינו את חיי הכפר המסורתי והעיר, החמיר את הנטייה לחוש בדידות ושיעמום. אבל עידן השיעמום הגדול, לדעתי, הגיע עם הטלוויזיה, בדיוק משום שהטלוויזיה היתה אמורה להקל את התחושה הזו.

שיעמום אינו תוצר הכרחי של היעדר עשייה, הוא רק החוויה השלילית של המצב הזה. הטלוויזיה, שהעלימה את הצורך ללמוד כיצד לנצל חוסר מעש, מונעת מאיתנו לגלות כיצד ליהנות ממנו. למעשה, היא הופכת את המצב הזה למאיים ובלתי נסבל. אנחנו פוחדים מפני השיעמום - ולכן אנחנו מדליקים את הטלוויזיה.

אני מדבר מניסיון. גדלתי בשנות השישים והשבעים, עידן הטלוויזיה. חונכתי להיות משועמם: השיעמום טופח בקרבי כמו צמח נדיר. כבר נטען שהחברה הצרכנית רוצה שנהיה מותנים להשתעמם, כי השיעמום מייצר שוק לגירויים. נדרשו לי שנים לגלות - ואני עדיין נאלץ להיאבק בשיעמום, נגרם לי נזק בלתי הפיך במובן הזה - שהעובדה שאין לי מה לעשות היא לא בהכרח משהו רע. האלטרנטיבה לשיעמום היא הבטלה: פתיחות פסיבית אל העולם.

זו בדיוק ההכרה שמשתמעת מרעיון הלבדיות, שהיא לבדידות מה שהבטלה היא לשיעמום. בדידות אינה היעדר חברה, אלא הצער על ההיעדר הזה.

האינטרנט הוא מכשיר רב־עוצמה לייצור בדידות, כפי שהטלוויזיה היא כלי להפקת שיעמום. אם שש שעות טלוויזיה ביום מייצרות כישורי שיעמום, חוסר יכולת לשבת במנוחה, כך מאה הודעות טקסט ביום מייצרות כישורי בדידות, חוסר יכולת לשבת לבדך. מידה מסוימת של שיעמום ובדידות היא בלתי נמנעת, בעיקר בקרב צעירים, אבל הטכנולוגיה מגבירה את התחושות הללו. אם השיעמום הוא הרגש המרכזי של דור הטלוויזיה, הבדידות היא הרגש הגדול של דור האינטרנט. אנחנו איבדנו את היכולת לשבת בשקט, את כישורי הבטלה. הם איבדו את היכולת להיות עם עצמם, את כישורי ההתבודדות.

וכשאיבדו את הלבדיות, מה הם איבדו? ראשית, את הנטייה להתבוננות פנימה, את הבחינה העצמית שהפוריטנים, הרומנטים והמודרניסטים (וגם סוקרטס, לצורך העניין) מיקמו במוקד חיי הרוח, החוכמה והנימוסים. אבדה גם היכולת לקריאה ממושכת. קריאה כיום פירושה דילוג ורפרוף; חמש דקות באותו עמוד באתר נחשבות לנצח. זו אינה קריאה מהסוג שתיארה מרילין רובינסון: מפגש עם אני נוסף בתוך דממת הבדידות הרוחנית.

הפסקנו להאמין בנפש הבודדה. המודל הפסיכולוגי הנוכחי הוא של הנפש החברתית. הפסיכולוגיה האבולוציונית מלמדת אותנו שהמוח שלנו התפתח כדי לפרש סימנים חברתיים מורכבים. מדענים קוגינטיביים אומרים לנו

ש"תהליך קבלת ההחלטות שלנו מושפע מאוד מהקשרים חברתיים"; חוקרי מוח ש"אנחנו מתארגנים לפי ההתקשרויות שלנו"; וסוציולוגים שההתנהגות שלנו מושפעת "מכוחן של רשתות חברתיות". אין מרחב נפשי שאיננו חברתי.

התקשרות שלמה

אתרי אינטרנט החליפו את היומן ואת המכתב כדרך לייצר ולתקשר את העצמי. מכך משתמע לא רק שאפשר לתקשר אותו לעולם כולו במקום רק לי ולמקורבים, ולא רק שאפשר לעשות זאת בצורה גרפית ופרפורמטיבית - אלא גם שאפשר לעשות זאת בצורה שלמה. נדמה שצעירים כיום סבורים שהם מסוגלים לתקשר את עצמם זה לזה באופן מלא. נדמה שהם חסרים את תחושת העומק של עצמם, ואת הערך של הסתרת חלקים מעצמם.

אילו הם היו מבינים זאת, הם היו מבינים גם שהלבדיות מאפשרת לנו לשמר את תחושת השלמות של האני ואף לחקור אותו. וירג'יניה וולף הדגימה זאת בצורה יפהפייה. ברומן "גברת דאלוויי", בין שיטוטיה ברחובות לבין הניצוח על המסיבה, בין המהומה האורבנית להמולה החברתית, קלריסה עולה "כמו נזירה פורשת" לעליית הגג בביתה.

כמו נזירה: היא שבה למצב שהיא עצמה חווה כסוג של בתולים. ואין פירוש הדבר שהיא מתחסדת. הבתולים הם הסימן המוחצן של סגירות רוחנית, של אני שאיננו נגוע בידי העולם, של נפש ששימרה את שלמותה בסירובה לרדת אל הכאוס והפירוד העצמי של יחסים מיניים וחברתיים. הלבדיות היא הן הדימוי החברתי של המצב הזה והן האמצעי להתקרב אליו. הדימוי הבולט של ערך הלבדיות ב"גברת דאלוויי" הוא האשה הזקנה שקלריסה רואה מחלונה. "כאן יש חדר אחד", היא חושבת לעצמה, "ושם חדר אחר". אנחנו לא רק יצורים חברתיים; כל אחד מאיתנו הוא גם ישות נפרדת, בודד בחדרו, עצמי ייחודי באופן פלאי ומסוגר בתוך עצמו באופן מסתורי.

אם הקדוש והמשורר שואפים...

להפריד בין האני לחברה פירושו להתחיל לחשוב על עצמך מעבר לה. הלבדיות, אמר אמרסון, "היא חברה קפדנית לגאונות (...) זה אשר שואף לעורר השראה ולהוביל את בני מינו חייב להישמר מפני המסע לצד נפשותיהם של אחרים, מפני החיים, הנשימה, הקריאה והכתיבה תחת העול היומיומי והשוחק של דעותיהם".

עלינו להישמר מפני המומנטום של הקונצנזוס האינטלקטואלי והמוסרי - בייחוד, הוסיף אמרסון, בשנות הנעורים. אי אפשר להגיע למצוינות אמיתית - אישית, חברתית, אמנותית, פילוסופית, מדעית או מוסרית - ללא לבדיות. "הקדוש והמשורר שואפים לפרטיות", כתב אמרסון, "לצורך הגשמת מטרות ציבוריות ואוניברסליות". חזרנו אל הנביא, התר אחר כיוון ודרך בבדידות מזהרת.

הלבדיות אינה קלה, ואינה מתאימה לכל אחד. היא תמיד היתה מחוזם של מעטים. אבל בעוד הלבדיות נעלמת כערך חברתי וכרעיון חברתי, האם יוכלו גם יוצאי הדופן להמשיך להתקיים? אי אפשר לחסום את כיוונה של התרבות. כל אדם יכול להציל רק את עצמו, ולא משנה מה יהיה - את זה תמיד אפשר לעשות. אולם זה מצריך נכונות להיות לא פופולרי.

וזהו הדבר האחרון שיש לומר על הלבד - הוא אינו מנומס. היכולת לצעוד צעד אחורה ולהתבונן בחיים ממרחק מסוים גורמת לנו להיראות מעט לא נעימים בעיני חברינו. אנחנו, מנגד, הפכנו את הנחמדות - החיוך הרפה, העניין המנומס, ההזמנה המזויפת - לערך עליון. החברות אולי נשמטת מידינו, אבל החברותיות שלנו נעשתה אוניברסלית. אין זה מקרה שפירוש נוסף למילה "חברותי" באנגלית (gregarious) הוא "חלק מהעדר". אבל שימור תחושת העצמי שווה כמה רגשות פגועים. השואפים ללבדיות צריכים לא לחשוש לעמוד לבד.