סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה: הערצת מותגים בפייסבוק ומהפכת העיתונות שבדרך

קול ההמון

השינויים בעיצוב שערכה פייסבוק לעמוד הראשי של הפרופיל אולי מעניינים ברמה הפסיכולוגית, אבל הנתונים המובאים באתר Inside Facebook מעניינים יותר: על פי הניתוח שלהם, 30 העמודים הפופולריים ביותר (לא מדובר בעמודים אישיים, אלא בנוכחות שיווקית של מותגים או גופים אלה ואחרים), ברשת החברתית הגדולה בעולם שייכים ברובם למותגים של מוצרי צריכה מהזן הנחות ביותר. כן, החיים בפייסבוק לא רק משעממים, כפי שמאבחן ירדן לוינסקי, הם לגמרי פתטיים, כמו שמסביר (ומחדד) יובל דרור. חובבי סטטיסטיקה ו-Web 2.0 ימצאו עוד קצת חומר למחשבה בבלוג השיווק של אדם סינגר.

ובאותו עניין: הבלוגר רוג'ר לאנספילד מבקש להבחין בין פיראטיות לבין מה שלא ניתן לתרגם כהלכה: Free Culture. לשיטתו, לא מדובר בתנועה פוליטית או בניצול מסחרי, אלא בהרחבה טכנולוגית הגיונית של הנטייה האנושית לשתף פעולה. כריס אנדרסון, מחבר תיאוריית "הזנב הארוך", פרגמטי יותר, וממשיל את השיתופיות שמניעה מיזמי קוד פתוח להיררכיה דיקטטורית, שכדי להצליח מחייבת מנהיג בעל חזון ומבנה היררכי. אולי זה ההגיון שמנחה את מייק מאסניק מ-Techdirt, לא אביר התאגידים עלי אדמות, כשהוא מביע סלידה כה עמוקה מהתארגנויות עובדים בתעשיית ההייטק (זו שהשכילה לעצב סדנאות יזע כאילו היו גני ילדים); "חדשנות" באמת הפכה למטבע לשון שמאחוריו אפשר להחביא הכל.

לדוגמה: Business Week מראיין את שלושת היוצרים מאחורי המיזם הקולנועי השיתופי Lost Zombies, שאמור להפוך לסרט מסחרי המורכב מקליפים שיצרו הגולשים. מיזם דומה הוא RIP של ברט גיינור, סרט תיעודי שבוחן את תופעת הקוד הפתוח ותרבות ה-Remix (יצירות שמבוססות על יצירות קודמות), ומשתף את הגולשים בתהליך היצירה.

פרופ' הנרי ג'נקינס מ-MIT פירסם בבלוג שלו פוסט בן שני חלקים, שבו הוא בוחן את ההבדל בין שימוש הוגן לצורכי ביקורת (סאטירית או אחרת), לבין העתקה בוטה של תכנים, ומבקר את הנטייה האוטומטית של אתרים כמו יוטיוב להיענות לבקשות הסרת תכנים מצד בעלי הזכויות על אותם תכנים. מרתק.

איתמר שאלתיאל, בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע", נעזר בסצינה המשומשת עד כלות מתוך הסרט "הנפילה" (היטלר מחפש חניה ושות'), כדי להרהר על התהליך שבו יצירות הופכות מרעיון, לתרבות, למסורת ולבסוף לשעמום. פוסט שמעורר תהייה כיצד ייתכן שבעלי הזכויות טרם הסירו כל זכר לפרודיה מיוטיוב.

ועוד ענייני זכויות יוצרים מקומיים: "מעשי משפט", כתב העת המשפטי של אוניברסיטת ת"א, הוא המגזין הישראלי הראשון שיוצא לאור תחת רשיון CC. גם אנשי כתב העת לשירה, "דקה", מתירים ציטוט, הפצה ושימוש לא מסחרי בתכניהם. בצד השני של הרשת, הנציגה הישראלית של בנק הצילומים Getty Images מחמירה את האכיפה, ומאיימת בתביעות נגד בעלי אתרים שעושים שימוש בלתי מורשה בתמונות שבבעלותה. ובניגוד לעמיתיהם מחו"ל, באקו"ם דווקא מפגינים אורך רוח וחושפים את דבר קיומו של המו"מ שהם מנהלים כבר תשעה חודשים עם יוטיוב באשר לתמלוגים לאמנים ישראלים.

HebDev, פרויקט העברית החינמית ל-iPhone, אמנם נסגר, אבל את החלל שנוצר תמלא תוכנה חדשה; הפעם בקוד פתוח עד הסוף. ועוד אפל: על פי שמועות שנפוצו ברשת, באוזניות של האייפוד שאפל החדש הוטמע שבב, שבלעדיו לא ניתן להשתמש בנגן. אבל עזבו אתכם מדיווחי שווא; אם למרות זאת אתם חייבים לקנות את הנגן המושמץ - ב-Wired מרגיעים ומבטיחים שיש פתרון לכל דבר.

אפילו לא עוטפים דגים

 

קליי שירקי נדרש למצב העיתונים, העיתונות והעתים. רוב הזמן הוא לא מחדש, גם למי שלא ממש בקי במתרחש בנבכי תעשיית העיתונים היומיים הגוססת, אבל השורה התחתונה שלו תקפה בכל מקרה: אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה, וכל מי שהעיתונות (בניגוד לעיתונים) חשובה לו יכול לעשות רק דבר אחד: לנסות. בין אלו שהחליטו להיענות לאתגר אפשר למנות את העיתון המוערך Seatle Post Inteligenser, שאחרי 146 שנות דפוס יעבור למתכונת מקוונת בלבד. אנשי הצוות הנותרים מלאי אופטימיות וחדורי רוח קרב. ומי עוד בדרך? נראה שה-Ad Age, השבועון המוביל של תעשיית הפרסום; כך לפחות מסתמן מבין השורות בראיון שהעניק העורך, ג'ונה בלום, לאתר PSFK.

מאט תומפסון מהבלוג Newsless מתעכב דווקא על עיתונאים, ומזכיר כמה רופף הקשר בין עבודה בעיתון לבין עיתונות. "העיתונים איבדו את המונופול על הקהל - העיתונאים על העיתונות", קבע. יוחאי בנקלר חושב כך גם הוא, ולדעתו אין בכך שום דבר רע. אבל את ננסי מיצ'ל, עיתונאית ב-Rocky Mountain News שנסגר בשבוע שעבר, זה לא מנחם: היא נפרדת ממקום העבודה שלה בעצב.

בניגוד לעיתונים, חנויות המוזיקה נדמות כעסק נטול עתיד לחלוטין. וירג'ין, רשת חנויות המוזיקה הבינלאומית, הודיעה על סגירתן הקרבה של שש החנויות האחרונות שלה בארה"ב. ב-Salon מגוללים את ההיסטוריה של הרשת, שנוסדה על ידי היזם ריצ'רד ברנסון, ונפרדים ממה שהם מכנים "גן עדן לאודיופילים".

שאלה מעניינת בהקשר זה היא מה קורה לארכיון של עיתון שהגיע לסוף דרכו? ב-Slate מסבירים כי חלק מהארכיונים נמכרים, אחרים נתרמים לספריות ומעטים מוצאים דרכם לגוגל. באתר הקולנוע הנפלא Moving Image Source לא מבינים מהיכן נולדה התפיסה השגויה שככל שישתכללו אמצעי האחסון - כך יגדל המגוון. לדבריהם,

המדיום הדיגיטלי הביא להיעלמותם של סרטים רבים, בעיקר ישנים ובלתי מסחריים, שעלות המרתם לפורמט דיגיטלי גבוהה מתועלתם המסחרית. מסקנה הפוכה לגמרי (אם כי עגמומית לא פחות) הסיק מפתח המשחקים קווין סלאווין ב-Edge, שמצר על כך שרובנו מבלבלים בין אחסון לבין זיכרון, ומאבדים בדרך את היכולת האנושית לזכור אירועים באופן סובייקטיבי.

בפינצטה

יהונתן קלינגר מתעד את מצב הצנזורה המקוונת במזרח התיכון. לעת עתה, ישראל במקום טוב. ובאותו הקשר, חנן כהן ניסה כוחו בתחקיר עיתונאי שמטרתו לגלות אם יש מי שמרוויח מחוק המאגר הביומטרי; מהנתונים שלו נראה שזו חברת HP. ונעבור למשרד המשפטים: נחשו מדוע מתעכב מיחשוב פרקליטות המדינה?

סרטון הפרסומת של רפא"ל ממשיך להכות גלים ולעורר תמיהה.

האחים עופר, כוכבי הסרט - שעדיין לא עלה לרשת - "שיטת השקשוקה", גילו את האינטרנט והעלו סרטוני גומלין ליוטיוב. חופש הביטוי הזה זה משהו.

במלאת 20 שנה לאינטרנט (או ליתר דיוק, ל-WWW של טים ברנרס-לי), האקונומיסט בוחן כיצד ההמצאה המלבבת הזו השפיעה על המדע. Scientific American מראיינים אותו ו-Popular Science מציגים פרופיל של האיש שבאמת מנהל את האינטרנט; או לפחות שומר עליה שלא תיפול.

זה אולי מנוגד לתורות ה-SEO, אבל כתובות URL ארוכות אינן מועילות לתעבורה.

האם כרום אכן יביא לסיומו את סיפור האהבה בין גוגל לפיירפוקס? מיצ'ל בייקר, יו"ר מוזילה, רומזת שיש דברים בגו.

ג'ון לילי, מנכ"ל מוזילה וקראן בלתי נלאה, אוהב את הקינדל ואת האפשרויות שהוא מביא איתו. סוון בירקטס, סופר, קראן ושונא טכנולוגיה ותיק למדי - נלהב פחות. לדבריו, הקינדל לא ימיט אסון על מנהגי הקריאה שלנו, אבל הוא בהחלט ישנה אותם לרעה.

ואפרופו קריאה ויצירות תרבותיות שנכחדות מפאת הטכנולוגיה: פרסמו את הטוויטים שלכם בספר בכריכה קשה. מי שחשב שעדכוני טוויטר הם עניין לכנסים טכנולוגיים בלבד, כדאי שיישב: זה הגיע גם לאופרה, לפחות באופן ניסיוני.