סבתא ויתרה על ביטוח חיים: המוסדיים ירוויחו 5% בשנה

אף שהמשקיעים המוסדיים שבעו ממכשירים פיננסיים מתוחכמים שייצרו להם הפסדים של מאות מיליוני שקלים, צץ באחרונה מוצר חדש המבטיח להם תשואה מינימלית של 5% בלא תלות במצב השוק. בתקופה שכזו, הבטחת תשואה בשיעור שכזה היא משהו שגם הסקפטיים מעדיפים לבדוק בקפידה. נציגים של שני גופים אמריקאיים, החברה הציבורית מקסלייף ובית ההשקעות קינגסמיל, באו לישראל כדי לשווק אפיק השקעה חדש המכונה "Life Settlement". מדובר במעין קרנות נאמנות הרוכשות ביטוחי חיים מפנסיונרים אמריקאים ומקבלות את כספי הביטוח לאחר מות המבוטח.

הקרנות מבוססות על אותם מקרים נפוצים שבהם מפסיקים הקשישים לשלם את דמי הביטוח ומאבדים את זכויותיהם. מצב זה משתלם מאוד לחברות הביטוח, מאחר שהמבוטח זוכה לפיצוי זעום בשעה שהחברה גורפת לכיסה את סכום העתק שצבר המבוטח בימי חייו. למעשה, מבוטח שהחליט להפסיק את הביטוח מקבל סכום השווה ל־8% בלבד מהסכום שהיו מקבלים מוטביו לאחר מותו. כאן נכנסות לתמונה חברות דוגמת מקסלייף וקינגסמיל.

החברות הללו רוכשות ביטוחי חיים מאותם פנסיונרים (או חברות) שהפסיקו מסיבה זו או אחרת לשלם את דמי הביטוח, ומשלמות להם סכום כסף הגדול פי שניים־ארבעה מהסכום שהיו מקבלים מחברת הביטוח במקרה של ביטול הפוליסה. בתמורה מקבלות מקסליף וקינגסמיל את הזכות לקבל את מלוא הסכום שמעבירה חברת הביטוח לאחר מות הקשיש. העיקרון הוא פשוט: חברות ה־"Life Settlement" ממשיכות לשלם את דמי הביטוח במקום המבוטח, ומקבלות את זכויותיו.

בישראל נוהגים רוב החוסכים להפסיק את תשלומי ביטוח החיים בהגיעם לגיל פרישה. בארצות הברית, לעומת זאת, נוהגים המבוטחים להאריך את ביטוחי החיים מעבר לגיל זה, מאחר שיש מס גבוה על הירושה והקשישים רוצים להבטיח ליורשיהם סכום נוסף.

דני דוברי ומשה לרון, המייעצים לחברות מקסלייף וקינגסמיל בתהליך החדירה לשוק ההון הישראלי, מציינים כי בגילאים מבוגרים יכולות פרמיות הביטוח להגיע לסכומים של אפילו 30 אלף דולר בשנה, לנוכח העלייה בסיכוי לתמותה. למעשה, החברות העוסקות בתחום מציגות מחקרים המצביעים על כך שכ־90% מפוליסות ביטוח החיים מבוטלות לפני מותו של המבוטח.

בני 80 לפחות

חברות ה־"Life Settlement" מבטיחות לגופים המוסדיים תשואה שנתית מינימלית של 5% כשמטרתן להגיע לתשואה נומינלית של 12% בשנה. זאת, לאחר שהן אורזות את הפוליסות שהן רוכשות תחת סוג של קרן נאמנות הפועלת למשך חמש שנים. כל קרן מכילה בדרך כלל שבע־תשע פוליסות ביטוח מקשישים בני 80 ויותר (שלפי נתוני תוחלת החיים, יש סיכוי סביר למותם בתוך חמש שנים). מאחר שההשקעה מפוזרת על פני כמה מבוטחים, הדבר מגדיל את סיכויי ההשקעה של המשקיע. הפוליסות מוחזקות על ידי נאמן לטובת המשקיעים.

המשקיעים משלמים עבור חלקם היחסי בעלות רכישת הפוליסות, כאשר מנהל הקרן הוא הנושא ונותן עם המבוטחים לגבי עלות הרכישה. נוסף על כך משלמים המשקיעים מראש עבור עלות הפרמיה השנתית המועברת לחברת הביטוח במקום המבוטח.

אם לאחר חמש שנים הולכים לעולמם רוב או כל מבוטחי הפוליסות, התשואה השנתית של המשקיעים עולה בהתאם, כאשר הנאמן מעביר למשקיעים את כספי ביטוח החיים מיד לאחר כל מקרה מוות. לגבי אותן פוליסות שמבוטחיהן לא מתו בתום חמש שנים, יכול מנהל הקרן למכור אותן בשוק המשני - לגופים פיננסיים אחרים או לקרנות חדשות, אשר ישלמו עבור הביטוחים לפי הערכתם את תוחלת החיים שנותרה למבוטח. לחילופין, יכול המנהל למכור את הפוליסות ישירות למשקיעים בקרן.

עם זאת, חשוב לציין כי הגם שהקרנות נסמכות על מומחים אקטואריים הבוחנים לוחות תמותה וסטטיסטיקות, תמיד קיימת אפשרות שאותם אנשים יאריכו חיים והתשואה על ההשקעה עשויה להתכווץ, בייחוד מאחר שתשלומי הפוליסה המגולגלים על המשקיעים עולים דרמטית ככל שהמבוטח מזדקן.

נוסף על כך, כלל לא ברור בכמה כסף יהיה אפשר למכור - אם בכלל - את הפוליסות בשוק המשני בתום התקופה, ולהבטיח תשואה של 5% בשנה. הבטוחה היחידה שיש בידי המשקיעים היא הפוליסה עצמה, שמוחזקת בנאמנות עבורם.

המבטחות לא מאושרות

לפי נציגי החברות האמריקאיות, נשיא קינגסמיל ווילאז קאן, השותף ג'פרי פאנוס ומנכ"ל מקסלייף בנט קורץ, הסיכון היחיד הטמון באפיק ההשקעה הוא שחברת הביטוח תיכנס לקשיים, אך הם מדגישים שעוד לא קרה מצב שבו כספי הביטוח לא שולמו. נוסף על כך, הם מציינים שלמשקיע ישנה יכולת לשלוט בטיב הפוליסה הנרכשת, והוא יכול לדרוש שרק פוליסות שמכרו חברות ביטוח בעלות דירוג גבוה ייכנסו לקרן.

עוד מדגישים השלושה כי מדובר במוצר שאינו תלוי בשוק המניות, ושהוא יכול להיות אטרקטיבי, בטוח ורווחי בעיקר בזמנים שבהם שערי הריביות נמוכים ושוקי ההון בלתי יציבים. השלושה מסכמים כי פוליסת ביטוח שכזו היא נכס בדיוק כמו נדל"ן, ושהיא עשויה לייצב את הפורטפוליו של גופים מוסדיים בעיקר בתקופה תנודתית.

בחו"ל מי שמובילים את ההפצה של קרנות ביטוחי החיים הם הבנקים הגדולים כדוגמת דויטשה בנק, מריל לינץ', גולדמן זאקס, UBS, קרדי סוויס וסיטיבנק. המשקיעים הם אנשים פרטיים וגופים מוסדיים כמובן.

לדברי לרון ודוברי, המוצרים טרם שווקו במידה משמעותית בישראל, הגם שידוע כי שני גופים מוסדיים, ובהם מנורה מבטחים, השקיעו בהם, אך לא במתכונת של קרן נאמנות הרוכשת כמה פוליסות.

מטבע הדברים, המוצר המתפתח אינו מוצא חן בעיני חברות הביטוח. האפשרות לסחור בפוליסה מסכלת את התרחיש האופטימלי שלפיו המבוטח פשוט מפסיק לשלם ומקבל סכום זעום מחברת הביטוח שגבתה ממנו פרמיות עתק לאורך השנים - כשהחברה עצמה פטורה מתשלום למוטבי המבוטח.

בכיר בגוף מוסדי ישראלי גדול הגיב בספקנות לקרנות הללו ואמר: "אם זה היה מוצר כזה אטרקטיבי, חברות הביטוח שמתמחות בהערכות אקטואריות היו ודאי פונות לאותם מבוטחים שמוכרים את הפוליסות, ומציעות להם סכום גבוה יותר כדי לרכוש מהם את הפוליסה בעצמן".

בתגובה אמר דוברי כי חברות ביטוח ברחבי העולם לומדות את תחום ההשקעה הזה, ויש חברות בארה"ב שמודאגות מהתפתחות שוק הקרנות המבוססות על פוליסות ביטוח חיים. עם זאת, רוב חברות הביטוח מתייחסות בביטול לתופעה ורואות בה "נישת השקעה" לא מאיימת לעת עתה.

פאנוס מסביר כי מבוטח שהחליט למכור את הפוליסה שלו מעביר לחברת הביטוח שני סוגים של טפסים: טופס העברת בעלות בפוליסה וטופס שינוי מוטב, שבהם מטפלים בדרך כלל פקידים שלא בוחנים את זהות הבעלים והמוטבים החדשים. כמו כן, מוסיף פאנוס, המוטבים המקוריים, בדרך כלל בני המשפחה של המבוטח, חייבים להסכים למכירת הפוליסה לאחר התייעצות עם עורכי דין. גם המבוטח עצמו חייב לקבל חוות דעת רפואית שלפיה הוא היה צלול בדעתו בעת שמכר את הפוליסה.

בישראל אין שוק לרכישת ביטוח חיים, מכוון שלפי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח לבעל הפוליסה חייבת להיות זיקה למבוטח,

ופוליסות לכל החיים (קרי עד גיל 100 ולא רק עד גיל פרישה) לא נמכרות בארץ בכמויות גדולות. ואולם אין מניעה לרכוש נכס כזה מחו"ל כנכס השקעתי.