אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
משיחת יתר: חזרה לדלות החומר

משיחת יתר: חזרה לדלות החומר

המשבר הכלכלי בא לידי ביטוי בשימוש בחומרים בסיסיים כמו קרטון וגזרי עיתונים, אך עדיין לא ברור אם יהיה ביקוש לסוג כזה של אמנות

30.03.2009, 11:58 | דנה גילרמן

המשבר הכלכלי בעולם משפיע על שוק האמנות, מעניין לבדוק כיצד ישפיע על היצירה עצמה. בזמנים כאלה, האמנים ולא האספנים הם שינסחו מחדש את השפה והשיח האמנותיים.

אירית חמו. צבעים חמים, שימוש בחומרים פשוטים אירית חמו. צבעים חמים, שימוש בחומרים פשוטים אירית חמו. צבעים חמים, שימוש בחומרים פשוטים

במאמר שפורסם לאחרונה ב"הראלד טריביון" הוזכר כי בשנות השבעים, כשניו יורק היתה על סף פשיטת רגל, נולדו המיצב והמיצג. כשהכלכלה התייצבה ומחירי הנדל"ן עלו הופיע דור חדש של אמנים, ובהם אמני רחוב כגון ז'אן־מישל בסקיאט, שעשו הכל - ציירו, כתבו, הופיעו, הסריטו וניגנו. המשבר הכלכלי ב־1987 נתן לפי המאמר במה לקולות אחרים: "שחורים, לטינים ואסייתים־אמריקאים, שנתנו הגדרה מחודשת לאמנות האמריקאית".

קשה לנחש למה יגרום המיתון הנוכחי, אך כבר אפשר להצביע על כיוון מעניין שחוזר באופנים שונים בשלוש תערוכות שמוצגות עתה: "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" של דני יהב בראון בגלריה 39; התערוכה של אריאל שלזינגר בגלריה דביר; וב"יום קצר בלוסטאנג'לס" של אירית חמו בגלריה עינגא.

אחרי עשור של מיצבים גרנדיוזיים ועתירי תקציב (במונחים מקומיים), תערוכות אלה מייצגות גרסה חדשה לדלות החומר שרווחה באמנות הישראלית בשנות השישים, השבעים והשמונים. סגנון זה התאפיין בשימוש בחומרי יצירה "דלים" כגון דיקט, קרטון וגזרי עיתונים, ששיוו לעבודה מראה דל - שהיה בו ממד ביקורתי כלפי החברה הישראלית, וגם הכיל את השפה המושגית והמינימליסטית שאפיינה אז את האמנות הבינלאומית. יהב בראון מצייר בטוש על גבי פורמייקה, משתמש במאווררים ישנים ובשקפים, ויוצר שני פסלים (של ישבנו ושל צורת אגרופו) מערימות של דפי A4 שמחוברים לבסיס נירוסטה מבהיק. כל אלו יוצרים יחד תערוכה קטנה ופיוטית, שעוסקת בניסיון לשמור על האיזון הרגיש במערכות יחסים ובהפרתו.

תערוכתו של שלזינגר בגלריה דביר עוסקת גם היא בדינמיקה הזוגית, למרות השונות. זוג קרטונים נעים בחלל זה לקראת זה באמצעות שני מנועים קטנים עד למפגש, התמזגות והתרחקות מחדש. ליד הקיר עומדים שני ביסקוויטים של פתי בר, דבוקים, קצת כמו בריקוד; לצדם, על הקיר, מונח עיפרון של איקאה.

במבט ראשון נראית התערוכה של חמו אחרת, זוהרת וצבעונית, מפלרטטת עם המראה השופע שהיה עד לא מזמן מסממני האמנות העכשווית (אולי זו גם הסיבה שכמחצית מהעבודות נמכרו, ובהן הגדולה, שמחירה

כ־10,000 דולר). אך בחינה מקרוב מגלה שגם פה נעשה שימוש בחומרים פשוטים ופחות זוהרים.

האם יתעורר בשוק ביקוש לסוג כזה של אמנות? קשה לדעת. יהב בראון מכר שני פסלים העשויים מדפי A4, ב־2,000 דולר לאחד. מהתערוכה של שלזינגר עוד לא נמכרו עבודות (האובייקט מביסקוויט והעיפרון מוצעים במחיר של 1,000 יורו), אך הגלריסטית שפרה אינטרטור מספרת שעבודותיו הקודמות כבר נמצאות באוספים אירופיים. "שם יש הרבה אספנים של אמנות קונספטואלית ומושגית; בארץ יש רק אחד או שניים". יצוין שהמחירים המופיעים כאן הם לפני הנחה, שמקובלת מאוד בענף.

תגיות