משיחת יתר: אמנות לעם

קבוצת אמנים ואמניות צעירים עמדה ביום שלישי בערב מחוץ לבניין באחד העם 70 בתל אביב. הם באו לפתיחת התערוכה “Big Spender” בחלל "הגדה השמאלית", שעניינה המצוקה הכלכלית. קבצן עם קביים ניגש אליהם, ביקש כסף ולא קיבל. מה הקשר בין אותו קבצן לתערוכה? עיתוי מקרי לגמרי שמאיר את הבעייתיות שטמונה בתערוכות מסוג זה, שמנסות להיות ביקורתיות לגבי נושאים חברתיים ובסופו של דבר נותרות מעין הדהוד חיוור ולא רלבנטי למציאות.

כוונת האוצרת, גילית פישר, היתה טובה: לדבר על משמעותו של הכסף בחברה ועל הפער שנוצר בין בעלי הממון למעוטי היכולת. לשם כך גייסה שני חללים (חלקה השני של התערוכה נפתח ב"5 מקום לאמנות" בדרום העיר) וקבוצה מרשימה של אמנים: ענן צוקרמן, יאיר גרבוז, מיכל נאמן, טליה קינן, יאיר גרבוז, סיגלית לנדאו ואחרים. מהם אספה עבודות שעוסקות בסמלי הסטטוס של ההון ולחלופין בעוני ובמחסור.

שוב הוצג התצלום "רות ונעמי" של עדי נס מסדרת סיפורי התנ"ך (שהוצג בהלנה רובינשטיין), שבו שתי נשים מקוששות אוכל מרצפת השוק, והוצגה עבודת וידיאו של ענן צוקרמן שבה נחשפים קשייו של אמן מתחיל והתלות הרבה שלו באנשי ההון, האספנים. אחת העבודות הבודדות הרלבנטיות לנושא היתה זו של רונן סימן טוב, שבה מצויר אדם קופץ ממגדלור לים שחור. הציור נעשה בעקבות מכתב שקיבל לא מזמן מבנק בהולנד (שתלוי על הקיר ליד), ובו מצוין שהוא חייב 45 אלף יורו בגין הלוואה ללימודי ארכיטקטורה שלקח לפני יותר מ־20 שנה.

תחושה של מצוקה כלכלית הורגשה באותו ערב גם במכירה הפומבית העגומה של מונטיפיורי, שהתקיימה במלון דן. 117 פריטים נמכרו מתוך היצע של 313 עבודות ובסכומים לא גבוהים. לא נמכרו בה חלק מהעבודות היקרות, ובהן "הנערה מקסטיליה" של משה קסטל, שהוערכה ב־200–300 אלף דולר.

היו בה כמה עבודות מעניינות של אמני שנות השבעים והשמונים, בהם בני אפרת, פיליפ רנצר, נחום טבת, סול לויט ורפי לביא. אך באופן כללי ההיצע היה מאכזב. קשה היה לאתר בה הרבה יצירות איכותיות - כאלה שמגיעות לשוק בתקופה של מיתון בגלל הצורך של המוכרים בכסף מזומן. "כאן אנשים עוד לא הגיעו לתחתית", שיער אספן צעיר.

במכירות הקודמות של מונטיפיורי היתה לא מעט אמנות עכשווית: מיכל רובנר, דגנית ברסט, דוד ריב, סיגלית לנדאו, אפרת גל נור, ציבי גבע - כל אלה נעדרו הפעם, והסיבה ברורה. עד לא מזמן נקנתה האמנות העכשווית במחירי שיא, ברוב המקרים חסרי פרופורציה. למרבית האמנים עדיין אין מחיר שוק יציב, ולכן מדובר בסיכון גדול למדי, שעלול לגרום להפסדים. יש משהו מתעתע במצב הנוכחי: מצד אחד יש תחושה של קטסטרופה, מצד שני גלריות מדווחות על מכירות כמעט כרגיל. ההנחות נעשות בחדרי חדרים, וכך המחירים נשארים יציבים יחסית.

מה יקרה כשהמיתון יחמיר וגם עבודות עכשוויות יגיעו לשוק? “לגלריות לא תהיה ברירה, והן יבואו לקנות כדי להגן על מחירי האמנים שלהן", אומר אחד האספנים. “כך שבאופן פרדוקסלי זה יכול להסתכם במכירות טובות".