ביבי הבטיח אבל לא קיים

אין כאן עניין של השקפת עולם ולא של קפיטליזם מול סוציאליזם, אלא היגיון בריא ומתמטיקה פשוטה. בשעה שההכנסות ממסים יורדות בשיעור חד, בשעה שהגירעון עולה וכשההסכמים הקואליציוניים מכבידים על התקציב, אפילו בנימין נתניהו לא יוכל לקחת את הסיכון שבוויתור נוסף על הכנסות ממסים. גם הוא לא יודע להבטיח שהכסף הפנוי שיתווסף לשכרו של כל אחד ואחת מאיתנו אם יופחתו המסים יעבור לצריכה ויניע את גלגלי המשק המקרטע, ולכן הוא מעדיף להיזהר.

הבעיה של נתניהו לא נמצאת במערכת המס, אלא במקומות אחרים לגמרי של התנהלותו הציבורית ושל אמינותו.

במסיבת עיתונאים שערך בסוף ינואר לרגל הצגת התוכנית הכלכלית של הליכוד, הוא אמר: "אם אכנס לתפקיד ראש הממשלה אפחית מסים כחלק מתוכנית כלכלית כוללת. נפחית את המס המקסימלי מ־46% ל־35% ואת מס החברות מ־24% ל־18%".

מה השתנה מאז אותה הבטחה ועד עכשיו? לא הרבה. המשבר אותו משבר והכלכלה אותה כלכלה, אבל נתניהו הוא לא אותו נתניהו. כשיושבים על כיסא ראש הממשלה אפשר להתנער מההכרזות ההן ולצאת בהצהרה שהיא לא יותר מלוליינות מילולית של אקרובט מומחה ולומר: "אתם תשמעו על רפורמה במסים עוד השנה. זה לא אומר שהמסים יירדו השנה".

אתם הבנתם את זה? נתניהו אולי יכריז בקרוב על רפורמה במסים, אבל לא על מועד לביצועה, או כמאמר המשפט הידוע, שמיוחס לשר האוצר המיתולוגי פנחס ספיר: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". מוטב היה לנתניהו לפחות להתנצל על הבטחת הסרק שפיזר או לנסות ולנמק מה השתנה מאז, אבל הוא בחר בדרך אחרת.

אם כך מתחילה הקדנציה השנייה של נתניהו כראש ממשלה, ואם זו האמינות שהוא רוצה לשדר לשווקים, למשקיעים ולאזרחי ישראל, מישהו כנראה פקשש. ככה לא בונים אמון.