במת כלכליסט: בעלי מניות, היזהרו

אימתי עלול בעל מניות (גם אם אינו בעל שליטה), שמימן את פעילות החברה שבשליטתו גם באמצעות הלוואות, לאבד את זכותו להחזר ההלוואה כשהחברה מצויה בחדלות פירעון? נושא זה, בעל חשיבות רבה ביותר בעולם העסקים, נדון לאחרונה בבית המשפט העליון, שם נסב הדיון על השאלה מתי ובאילו תנאים מצדיק "מימון דק" (מצב שבו ההון העצמי של החברה נמוך במיוחד ביחס לחובותיה ולפעילותה) את דחיית חובם של בעלי המניות בחברה, שחבה להם כספים כנושים.

הנושא עלה לדיון לאחרונה בבית המשפט העליון על רקע החלטת מפרק חברת אפרוחי הצפון בע"מ לדחות את חובם של שלושה קיבוצים ושלושה מושבים שהם בעלי המניות בחברה, דהיינו להשעות את זכותם כבעלי מניות שהלוו כספים לחברה לפירעון חובם, וזאת עד לאחר שהחברה תפרע במלואן את מלוא התחייבויותיה כלפי נושים אחרים. כאשר חברה נמצאת בפירוק, התוצאה של דחיית החוב ברוב המקרים היא איבוד החוב. הנימוק המשפטי לדחייה במקרה זה הוא בעיקרו בגלל "מימון דק", ונוספו גם נימוקים של התנהלות פסולה.

ההון העצמי של החברה עמד על 190 שקל ועיקר מימון הפעילות היה באמצעות הלוואת בעלים של 1.5 מיליון שקל ואשראי ספקים של 3 מיליון שקל, שאף הוא ניתן על ידי בעלי המניות שסיפקו ביצים לחברה, ולפיכך בא בגדרי הלוואת בעלים. לטענת בעלי המניות יש לראות גם באשראי שנתנו הספקים חלק מהון החברה בכל הקשור להחצנת הסיכונים, וכי מדוע ייגרע חובם כספקים לעומת ספקים אחרים?

הבסיס המשפטי לדחיית חוב מצוי בסעיף 6(ג) לחוק החברות, שלפיו ניתן להשעות את "זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניות כאמור בסעיף 6 (א)". כלומר, הסעיף דן אם בנסיבות העניין ניתן היה "להרים את מסך ההתאגדות" ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה.

לאור הקשר בין הרמת המסך לדחיית חוב, נזקק בית המשפט העליון לדון בהרחבה רבה בסוגיית הרמת המסך, סוגיה המדאיגה מאוד אנשי עסקים העשויים למצוא את עצמם חבים אישית בחובותיה של החברה. אכן, לאור הביקורת החריפה שהושמעה בציבור כנגד לשונו הרחבה של סעיף 6 לחוק החברות בנוסחו הקודם, תוקן החוק באורח יסודי כך שהשימוש בהרמת המסך ייעשה רק במקרים חריגים, שבהם השימוש באישיות המשפטית נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

הדיון במקרה הנדון מתייחס לנוסח טרום התיקון, שלפיו ניתן שיקול דעת רחב לבית המשפט להחליט באילו נסיבות יהיה צודק ונכון לעשות שימוש באמצעי של הרמת המסך, או השעיית פירעון הלוואות הבעלים במצבים של מימון דק. אך כעולה מפסק הדין, אותם שיקולים יש לשקול גם לפי נוסחו החדש של החוק במצבים שיתהוו בעתיד.

הלוואה יקרה יותר, אבל בטוחה לבעלים

פסק הדין, המשתרע על עשרות עמודים, בוחן את המקרים שבהם תוטל אחריות אישית על בעלי המניות, ואותם מקרים גם מצדיקים את דחיית החוב. השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבור כי מימון דק כשלעצמו אינו מצדיק בדרך כלל את הרמת המסך או השעיית זכות הפירעון של בעלי המניות, אלא אם כן מצטרפים אליו נתונים המצביעים על התנהגות חסרת תום לב של בעלי המניות.

לעומתו החליט הרוב לדחות את החוב בגין מימון דק, מה שיצדיק בעתיד גם הרמת מסך. להחלטת הרוב השלכות מרחיקות לכת על העיקרון היסודי של הגבלת האחריות של בעלי המניות, עיקרון העומד בבסיס דיני החברות בכל העולם. לאור הגישה הרחבה, מומלץ כי בעתיד ישקלו בעלי מניות בחברה להפקיד את כספם בבנקים, ואילו הבנקים הם אלה אשר ייתנו את ההלוואות לחברה. כתוצאה מכך תישא החברה כמובן בעלויות גדולות יותר בגין ההלוואה, אך הלוואות בעלי המניות כנראה לא תיפגע.

הכותב הוא פרופסור למשפטים ויו"ר הפירמה גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי גרינברג ושות'