פייסבוק מגיע למשרד: היישומים הארגוניים המקוונים תופסים תאוצה

מנהלי מחשוב בחברות נוטים להתייחס לאינטרנט בחשדנות רבה, לרוב מכל הסיבות הנכונות. כל מי שנכנס לעבודה בחברה בינונית או גדולה מכיר את ההגבלות של מחלקת ה־IT: אסור לקרוא ג'ימייל, אסור לגשת לפייסבוק, אסור להשתמש במסנג'ר, אסור לגלוש לאתרי בידור ומשחקים וכן הלאה.

האיסורים הללו נועדו למנוע חדירה למאגרי המידע של הארגון או הדלפת מידע על ידי העובדים, ומצליחים למנוע ביעילות גם בזבוז זמן על גלישה פרטית. אבל בשנים האחרונות הם נהפכו לחרב פיפיות: עם המעבר המהיר של שירותים רבים לרשת, האינטרנט "שבחוץ" נהפך לכלי עבודה שאי אפשר בלעדיו, והגבלת שירותים מקוונים כמו ג'ימייל (לדוא"ל) או yousendit (למשלוח קבצים גדולים) מזיקה ישירות לאפקטיביות של העובדים.

והמצב רק מסתבך: הלהיט בתחום היישומים הארגוניים הוא שירותים המוצעים במלואם ברשת, במודל המכונה SAAS (Software As A Service). החברות שפועלות במודל הזה (למשל Salesforce, שמציעה מערכת CRM מקוונת) מציעות לארגונים לרכוש רק את רכיבי השירות הדרושים להם, לשלם עבורם על פי זמן השימוש, וליהנות מעדכונים המתבצעים רחוק מהעין. אבל בצד היתרונות האלה, שירותי SAAS הם הסיוט של כל מנהל IT בעל פרנויה בריאה: יש להם הרשאות גישה לקבצים של החברה, הם מאלצים את החברה לסמוך על רמת האבטחה שלהם, והם עלולים ליפול ברגע הקריטי.

יורי נלקן, מנכ"ל טיים-ברידג'

אפשר היה לצפות שהמאפיינים הללו יקשו על אותם סטארט־אפים למכור את מרכולתם, אבל המציאות, מתברר, אחרת לגמרי: "אתה לא מוכר Web 2.0 לארגונים - אתה מוכר אותו לעובדים של הארגונים", טוען יורי נלקן, מייסד ומנכ"ל חברת הסטארט־אפ TimeBridge, שפיתחה תוכנה לקביעת פגישות מרובות משתתפים.

"בשיטה הישנה היית צריך לשכנע קודם את אנשי ה־IT לרכוש את התוכנה, ואז לקוות שהעובדים ישתמשו בה. בשיטה החדשה העובדים מגלים את השירות מיוזמתם, משתמשים בו, לפעמים אפילו משלמים מכיסם על השימוש, ואחרי שמצטברת מסה קריטית של עובדים, הם - או אפילו אנחנו - פונים לחברה ומציעים למסד את היחסים ולספק שירות שיותאם לה, עם השינויים שדרושים לה".

הדרך לחברה עוברת דרך העובדים

בטיים־ברידג' מנסים, ודי בהצלחה, לפתור בעיה כאובה של החיים בעולם העסקים הגלובלי - קביעת פגישות בין כמה נמענים במקומות שונים ובאזורי זמן שונים. בני המזל המחוברים לנמעניהם במערכת כגון Exchange יכולים לראות את זמינות המוזמנים, אולם השאר נאלצים לשגר ולקבל שטף של תכתובות דואר אלקטרוני המתמצה, לרוב, במשפט "לא, אני לא יכול ביום X בשעה Y. אתה פנוי ביום Z בשעה T?".

השירות מבוסס הרשת של טיים־ברידג' מנהל את קביעת הפגישות בממשק שבו כל שנדרש ממארגן הפגישה הוא להזין את כתובות הדוא"ל של המוזמנים, ולבחור כמה מועדים שבהם הוא פנוי. כל מוזמן מסמן על גבי לוח השנה המשותף את המועד הנוח לו, והמערכת קובעת את המועד הנוח לכולם, מיידעת אותם ומתזכרת טרם הפגישה. משתמשי אאוטלוק גם יכולים להוריד תוסף הדואג שכל הפגישות יעודכנו אוטומטית בלוח השנה המקומי שלהם, ואף ליזום פגישה חדשה באמצעות התוכנה עצמה.

נלקן, שהקים וניהל בעבר את חברת התוכנה "בנטר" (שנמכרה ב־2004), הקים את טיים־ברידג' ב־2005. עד כה גייסה החברה כ־10 מיליון דולר, כולל גיוס שהושלם לאחרונה, והיא מעסיקה 17 עובדים, רובם במרכז הפיתוח ברחובות, וארבעה, ובהם נלקן, בקליפורניה.

טיים־ברידג' מציעה את שירות קביעת הפגישות חינם, ומניבה הכנסות משירותים נלווים, כדוגמת אספקת שיחות ועידה בין משתתפי הפגישה - וכאן היא עתידה לדגדג את ספקיות השירותים המסורתיות, כדוגמת WebEx (שנרכשה בידי סיסקו) ו־Citrix, ואפילו מיקרוסופט.

נלקן מסרב לפרט אילו שירותים נוספים יציע, אך מצהיר שעומק המודל העסקי עוד יפתיע את המתחרים. "אני רואה לא מעט חברות קטנות שאנשי ה־IT שלהם עושים חשבון פשוט: שיחות וידיאו בווב־אקס עולות 50 דולר למשתמש לחודש, ושירות דומה דרך טיים־ברידג' עולה 9 דולרים למשתמש לחודש. למה שלא נעבור לטיים־ברידג', וכבונוס גם ננהל אוטומטית את הפגישות שלנו? לווב־אקס וסיטריקס עולה מאות דולרים לגייס לקוחות חדשים, ולנו לא עולה כלום. אם אתה לא חייב לעשות משהו מסובך באמת, אין סיבה שתשלם על פתרון מסובך".

טיים־ברידג' אינה לבד: שירותים דומים מוצעים על ידי חברות כמו ,Tungle Jiffle ,TimeDriver, ואפילו חברה ישראלית נוספת, ScheduleWorld, שמנסות כולן למוטט את ההגמוניה היחסית של מיקרוסופט ויבמ בתחום שיתוף היומנים.

לטיים־ברידג' יש כיום יותר מ־330 אלף לקוחות לעומת 30 אלף לפני שנה, ונלקן מדווח כי הכמות גדלה מדי חודש ב־20%–30% באמצעות הפצה ויראלית - משתמש של השירות המזמן לפגישה נמען שאינו משתמש. "בבנטר הגענו למכירות של 10–15 מיליון דולר בשנה, אבל זה הצריך 80 מיליון דולר בהשקעות", הוא אומר. "בטיים־ברידג' אנחנו מכניסים כרגע פחות, אבל לא משקיעים כלום במכירות".

מגייסים את פייסבוק

ב־Worklight, ששינתה לאחרונה מיקום מהירוק של קיבוץ יקום לירוק של קיבוץ שפיים, ניגשו לבעיה דומה מזווית קצת אחרת. הרעיון שהניע את שחר קמיניץ, המייסד והמנכ"ל (ולשעבר בכיר באמדוקס ופעיל בכמה קרנות סיכון ישראליות), היה פשוט: לחבר בין הפשטות והגמישות של Web 2.0 לבין הדרישות הגבוהות של יישומים ארגוניים.

קמיניץ הבין שעובד בחברה אינו רק "עובד" - הוא גם גולש, שבזמנו החופשי משתמש בשירותי רשת מהדור החדש, כמו ג'ימייל, פליקר, פייסבוק ואחרים. השירותים הללו לא היו זוכים להצלחה רבה כל כך אלמלא היו מציעים ממשק פשוט ועוצמתי: בפליקר זו היכולת לשתף תמונות בקלות, בפייסבוק זה גילוי חברים חדשים היישר מעמוד הבית, וכן הלאה. אי אפשר להשוות את התכונות האלה לתפריט המרובע והמוגבל שאנשי IT אוכפים על עובדים.

המוצר המקורי של וורקלייט היה מערכת מאובטחת, מבוססת RSS, שחיברה בין מערכות המידע הפנימיות בארגון לבין מחשבי העובדים, ואפשרה לכל עובד לשנות את הגדרות המידע המגיע אליו. למשל, איש מכירות יכול להגדיר מסך ראשי שבו מופיעות קוביות מידע המוזנות ממערכות הארגון (למשל, עסקאות אחרונות) לצד מידע ממקורות חיצוניים (כמו שערי מטבע רלבנטיים). למחלקת המחשוב של החברה נשמרת השליטה באבטחת המידע, כך שגם אם הלקוח גולש לפורטל ממחשבו הביתי, אפשר להגדיר שהמידע הנשאב מהארגון יהיה חסום לצפייה, בעוד המידע "החופשי" יישאר זמין.

שחר קמיניץ מנכ"ל וורקלייט | צילום: תמר מצפי

עם חדירתו של פייסבוק לחיינו החלה וורקלייט להציע לחברות שימוש בשירות כפלטפורמת תקשורת בין העובדים והלקוחות, וקמיניץ מספר שאף פייסבוק עצמה מפנה לוורקלייט חברות הפונות אליה כדי לבדוק אפשרויות להתאמת האתר לשימושים ארגוניים.

"אף שאנחנו חברת תוכנה לארגונים, ולא למשתמשים, הלחץ ממה שאפשר לכנות 'משתמשים מתוחכמים' בארגון עושה את שלו, והמוסדות האלה פונים אלינו", הוא אומר. "השיא היה כשמנכ"ל של בנק גדול, שמחזיק סניפים ב־70 מדינות, פנה אליי ואמר שהעובדים שלו משגעים אותו עם הפייסבוק שלהם, וברור לו שהוא צריך למצוא דרך לנתב את השימוש הזה לטובת החברה, במקום סתם לחסום אותו".

לאחרונה השיקה וורקלייט מוצר נוסף, המחבר לא בין עובדים לארגון אלא בין עובדים ולקוחות: כך, למשל, יכולה חנות ספרים קטנה המתממשקת למאגרי המידע של מו"ל גדול לדעת כל הזמן אם עודכנו מחירים הספרים בהוצאה או מתי צפוי המשלוח הבא, והיא יכולה אפילו לבצע הזמנה.

המודל העסקי של החברה מבוסס על מכירת רישיונות שנתיים לשימוש בטכנולוגיה לפי מספר המשתמשים, והעסקאות נעות בדרך כלל סביב מאות אלפי דולרים בשנה ללקוח. "מי שקונה את המוצרים האלה מגיע יותר ויותר ממחלקת השיווק של החברה מאשר ממחלקת ה־IT, ולכן גם התקציב מגיע מתקציב השיווק. אנשי השיווק פשוט מבינים את הערך של אינטראקציה ישירה עם הלקוחות, בעוד אנשי ה־IT בדרך כלל דואגים להרצת העסק עצמו".

כ־20 מבין 30 עובדי וורקלייט מצויים במרכז הפיתוח הישראלי, והשאר במשרדים בלונדון וניו יורק. עד כה גייסה החברה כ־17 מיליון דולר, ולפי קמיניץ היא רושמת כבר תקופה ארוכה הכנסות נאות, אך צפויה להיות רווחית רק בשנה הבאה.

ניהול פרויקטים בלי תואר בניהול

כיאה לשירות מבוסס רשת, בסטארט־אפ Clarizen משקיעים את רוב כספי השיווק שלהם ברכישת פרסום במנועי חיפוש. קלריזן, שהוקמה ב־2005, מספקת שירות מקוון לניהול פרויקטים, המוגדר, בידי סמנכ"ל השיווק שרון ורדי, כ"שירות ניהול פרויקטים גם למי שאין לו תואר בניהול ותעשייה".

השירות מאוחסן על שרתי קלריזן, והמשתמשים יכולים לגשת אליו מכל דפדפן באמצעות שם משתמש וסיסמה בלבד. כל תכנון ועדכון הפרויקטים מתבצע באמצעות הכלי המקוון, ואם המערכת נדרשת לעדכן את המשתמשים במטלות חדשות, או שאחד המנהלים חייב לנזוף באחד מהאחראים לרכיבי הפרויקט על איחור, נעשה שימוש בדואר אלקטרוני המכיל קישורים לביצוע הפעולות הנדרשות, כך שמקבל ההודעה אינו צריך לאתר את הכשל בעצמו.

לקלריזן, שגייסה עד כה כ־15 מיליון דולר, ומעסיקה כ־25 עובדים בהוד השרון ובארה"ב, מתחרים רבים - החל בחברות סטארט־אפ כדוגמת Basecamp ,Daptiv (שרכשה חברה נוספת בתחום), eProject, Huddle ,AtTask ,LiquidPlanner ואחרות, וכלה באורקל וב־CA, שרכשו פתרונות ניהול פרויקטים ומתכוונות להתנפל בקרוב על שוק ניהול הפרויקטים ברשת.

ורדי טוען כי הגורם המבדיל בין קלריזן לאחרות הוא קלות ההטמעה בפועל. "מדי יום אנחנו מקיימים סמינר מקוון שמשתתפים בו בין בודדים למאות, וזה למעשה כל מה שצריך משתמש כדי להתחיל ולעבוד באמצעות השירות", מספר ורדי. "אצל המתחרים שלנו מדובר בתהליך שאורך עד חצי שנה, ולכן גם העלויות גבוהות בהרבה".

ורדי מעיד שהגורם המשמעותי ביותר בהזמנת השירות הוא אנשי השיווק ולא ה־IT. אז האם תדמיתו של איש ה־IT, החוסם כל ניסיון להכנסת טכנולוגיה מחוץ לארגון, אכן נכונה? לפחות לפי ורדי, חברות מארה"ב ומאירופה כבר מזמן הבינו שקישור העובדים לפעילות ברשת תורם לארגון, ולכן גם אנשי ה־IT שלהם מיישרים קו.