במת כלכליסט: כן לגירעון בתקציב

הטוענים שאין להגדיל את הגירעון כדי למזער את נזקי המשבר הכלכלי, שבויים במערכת מחשבתית שעוצבה בימים של חשש מאינפלציה. חשיבה זו אינה מתאימה לימים שבהם הסכנה היא דווקא של היפוכה, הדפלציה, של צמצום בפעילות הכלכלית ושל אבטלה.

רק טבעי הוא שמשקי בית שנפגעו מירידת ערך חסכונותיהם, ושמפרנסיהם חוששים מפיטורים, יצמצמו את הוצאותיהם. כשמתלווה לכך, במשק שהוא תלוי יצוא, גם ירידה בביקוש של חו"ל, ההידרדרות לשפל עמוק עלולה להיות בלתי נמנעת. כדי לבלום אותה, צריכות הממשלה והרשות המוניטרית לנקוט אמצעים שיקזזו השפעות שליליות אלה על הביקושים. הממשלה יכולה לעשות זאת באמצעות הגדלת הוצאותיה הישירות, או בתמרוץ הציבור לצרוך יותר באמצעות הורדות מסים והגדלת מענקים. מדיניות כזו מחייבת כמובן את הגדלת הגירעון בתקציבה.

הדרך להתמודד עם כושר ייצור בלתי מנוצל

נדמה שנשכח לעתים שהממשלה אינה קונצרן נדל"ן או חנות מכולת, שהגדלת הוצאותיהם ללא הגדלת תקבוליהם תובילם בהכרח לפשיטת רגל. הממשלה גובה מסים לא מפני שהיא זקוקה לכסף אלא כדי לאלץ את הציבור לקנות פחות, ובכך לשחרר את המשאבים שהיא זקוקה להם למטרותיה. בימים כתיקונם, כשמרבית משאבי המשק מנוצלים במלואם, גירעון בתקציב פירושו שהממשלה מנסה להשיג יותר מוצרים ושירותים ממה שהיא גרמה לציבור לוותר עליהם, והלחץ של עודפי ביקוש אלה מתבטא אז באינפלציה.

אבל מיתון או שפל משמעם כושר ייצור בלתי מנוצל במשק. כאן הגדלת ביקוש הממשלה יכולה לבוא לא על חשבון ביקוש הציבור, אלא להיווסף לו, ובכך לפצות על החסר בביקושים שבבסיס ההאטה הכלכלית. שני האמצעים האחרים לעידוד הביקוש שנקט כבר בנק ישראל הם פיחות המטבע, שמגדיל את כדאיות הייצור לייצוא ולהחלפת יבוא, והפחתת שער הריבית, שבה כבר כמעט לא נותר יותר מרווח לפעולה. בתנאים אלה הגדלת הגירעון היא, למעשה, הדרך היחידה שנותרה.

אין להיבהל מהאיום, שבהגדלת הגירעון נימצא מפרים את אחד מכללי אמנת מאסטריכט של האיחוד האירופי, שכן מרבית חברותיו כבר הפרו אותו או עומדות להפירו בקרוב. הגיע גם הזמן להפסיק לנופף בדחליל של חברות דירוג האשראי הבינלאומיות, ש"יענישו" את ישראל על הגדלת הגירעון. זה לא קרה בעבר, ובתנאים הקיימים הגדלה שקולה של הגירעון עשויה להתקבל שם בהבנה רבה יותר מאשר מדיניות של אי־עשייה.

הדרך: צעדים קטנים שניתן לחזור מהם במהרה

התשובה לשאלה, עד כמה רצוי ומותר להגדיל את הגירעון, מותנית בהתפתחות המשבר. נראה שכרגע ניתן להסתפק בצעדים קטנים או כאלה שאפשר לחזור מהם במהרה. כך, למשל, אין להעלות את שיעור המע"מ, כפי שהוצע לאחרונה, אלא דווקא להפחיתו. גם אם ניתן לשער שחלק מהצריכה שצעד כזה יעודד תופנה למוצרים בני קיימא מיובאים, עדיין השפעתו על הביקוש המקומי צפויה להיות מהירה בהרבה מהשפעתה של הורדת מס החברות על היקף ההשקעה במשק. בתחום התשתיות והעבודות הציבוריות יש להעדיף בשלב זה פרויקטים מקומיים קטנים, עצימי עבודה, הממוקמים באזורי התורפה של התעסוקה.

מובנים חששות אנשי האוצר שההיתר להגדיל את הגירעון עלול להוביל להתנפלות כללית על התקציב ולגירעון גדול בהרבה מהרצוי. אכן, משק קטן ופתוח מוגבל באפשרויות העומדות לפניו לנהל מדיניות אנטי מחזורית. נכון גם שסיום המשבר העולמי עשוי, אף כי לא בהכרח, להחזיר גם את ישראל למסלול של צמיחה כלכלית. אבל אין זה אומר שמותר עד אז לשבת בחיבוק ידיים. לאחרונה הוצדקה ההתנגדות להגדלת הגירעון בצורך ל"שמירה על היציבות בקצב האינפלציה, בשער החליפין, במאזן התשלומים ובשערי הריבית" - אבל לא בתעסוקה! אם עמדה זו תתקבל, קהילת העסקים הבינלאומית אולי תעניק ציונים גבוהים למשק הישראלי, אבל המובטל הישראלי לא.

הכותב הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה העברית