אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מפעל ההנצחה: מקולקטיבי לפרטי צילום: אלכס קולומויסקי

מפעל ההנצחה: מקולקטיבי לפרטי

מפעל ההנצחה הישראלי עבר מאז קום המדינה כמה פאזות, מהממלכתית דרך הפרטית־משפחתית ועד האלטרנטיבית. עשרות דרכים - מהגלעד ועד אתר האינטרנט - כולן כואבות, ולכולן מכנה משותף חזק אחד: אתוס הגבורה הישראלי

27.04.2009, 11:11 | תמר וילרפורט וקרן צור

בשנים האחרונות נהפך מפעל ההנצחה הישראלי לא רק לקולקטיבי־ממלכתי, כזה שהמדינה מספקת - אלא בעיקר למפעל פרטי. ומה קורה במפעל הלאומי? מתברר שלא הרבה.

בשנת 1980 התקבלה החלטת ממשלה להקים בהר איתן את "המרכז הלאומי לגבורה והנצחה", ששונה בהמשך ל"המרכז הלאומי למערכות ישראל להנצחה ולמורשת התקומה". למרכז הוקמה עמותה שמטרתה היתה לגייס תרומות עבורו ולתכנן את המתחמים השונים בהר, בהם מוזיאון וחורשה. במשך יותר מ־20 שנה בוטל וחודש הפרויקט כמה פעמים, והמדינה השקיעה בו יותר מ־100 מיליון שקל.

על פי אחת הגרסאות התגלתה בעיה בגיוס הכספים לפרויקט, אך היו גם שטענו כי הגופים השונים שהיו מעורבים בו פשוט לא הצליחו להגיע להסכמה באף נושא. בשנת 2006 התקבלה החלטה נוספת שלא להקים את מרכז ההנצחה.

האנדרטה לחללי אסון המסוקים, צילום: אפי שריר האנדרטה לחללי אסון המסוקים | צילום: אפי שריר האנדרטה לחללי אסון המסוקים, צילום: אפי שריר

למרות גודלה של ישראל, מספר האנדרטאות בה רב לעומת כל מדינה אחרת. מדינות העולם המערבי זוכרות וחולקות כבוד למתיהן לא פחות מישראל, ועדיין לא כל חלל או חטיבה מונצחים ביותר מבית קברות ממלכתי, טקס ואנדרטה לקרב או למלחמה: "ההערכה מדברת על כ־2,500 אנדרטאות, אבל יש עוד", אומר פרופסור מעוז עזריהו, גיאוגרף תרבות באוניברסיטת חיפה.

לדבריו האנדרטה היא כעין תעודת בעלות על הקרקע. אף שההנצחה נתפסת היום כחלק אינטגרלי מההוויה הישראלית, לדברי עזריהו בן־גוריון הסתייג ממנה. "בן גוריון לא רצה אותן והאמין שיש דרכים אחרות, הוא האמין שאנחנו עם הספר", הוא אומר. עזריהו אינו חושב שיש נקודת התחלה לאומית להנצחה הפרטית. "אנדרטה יש גם בבית: החדר שלא נוגעים בו, התמונות של הילד. ההנצחה קיימת מאז קום המדינה, והאמצעים הם עניין של התפתחות המדיה. "ב־49' לא היה אינטרנט, היו בסיסי הנצחה. ברגע שיש עוד אמצעי מדיה והם נגישים למשפחה, החלל יונצח בהם. ההנצחה היא פרטית, והשאיפה היא שההנצחה תכניס לזיכרון הקולקטיבי. זה חשוב למשפחה".

האם ההנצחה תמשיך להשתנות?

"יהיה יותר מאותו דבר. אמצעי ההנצחה ישתנו, אבל הרעיון יהיה דומה".

צורך פסיכולוגי

"הצורך בהנצחה הוא צורך פסיכולוגי שקיים מאז ומתמיד", מסביר ד"ר אודי לבל, פסיכולוג פוליטי וחוקר שכול והנצחה ממכללת ספיר והמרכז האוניברסיטאי באריאל: "מעבר לכך, עבור אדם שאיבד את בנו בצורה פתאומית ולטובת הלאום - יש פה אלמנט של תרומה, וכשלמוות יש משמעות זה מאוד משמעותי לעיכול האובדן. בנוסף, בחברה הישראלית יש קשר בין שכול משמעותי לבין מעמד חברתי, ולכן יש ניסיון לקבל את הפידבק החברתי הזה של מוות לא סתמי. כבר בשנות הארבעים והחמישים הכריזו 'במותם ציוו לנו את החיים', וגם היום. לאחר הכניסה לשכול הממלכתי, ולעולם לא על החשבון, קיימת הפרטת הזיכרון: הילד שלי רצה שיזכרו אותו כרוכב אופניים, אז נקיים לזכרו מירוץ אופניים. הילד שלי כתב שירים, אז נוציא דיסק של שיריו. חלק מההורים דורשים ועדות חקירה ועדיין רוצים את הממלכתיות".

"

אין ספק שסביב הצורך של המשפחות השכולות להנציח את יקיריהן התפתחה תעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף", אומר אריאל קלמנוביץ', מנכ"ל עמותת זוכרים (המארגן את טקס יום הזיכרון המרכזי בירושלים), ומרחיב: "את ההנצחה נוהגים לחלק לכמה סוגים: הנצחה ממלכתית או עירונית, שממומנת על ידי המדינה או הרשויות המקומיות ונעשית במקרים של חללים שנפלו באירוע שלציבור יש צורך להנציח. הנצחה פרטית היא לחלל בודד, שמונצח על ידי משפחתו, שגם נושאת בעלויות. גם כאן יש חלוקה להנצחה סבילה, כדוגמת אנדרטה, והנצחה פעילה, שיכולה להיות הקמת גן משחקים או תרומה של חדר מחשב".

ד"ר אודי לבל, צילום: ברצי גולדבלט ד"ר אודי לבל | צילום: ברצי גולדבלט ד"ר אודי לבל, צילום: ברצי גולדבלט

"אפשרויות ההנצחה הפרטית המבוקשות ביותר הן אנדרטאות, ספרי וסרטי זיכרון ואתרי אינטרנט", מסביר לבל, "כיום יש לא מעט חברות המתמחות בכך, ומכוונות לקהל יעד שקל להוציא ממנו כספים: אנשים שאיבדו את היקר מכל ישלמו כל סכום כדי להנציח את זכרו".

"מבחינת המחשבה, זה עונה על צורך להראות שיש עוד ילד והוא חלק מהזהות של המשפחה, ובעיני המשפחות מדובר בעלות דומה כמו לקיים אותו בחייו, ולכן זאת הוצאה לגיטימית", מוסיף ד"ר לבל, "אם לא נותנים לו להימחק, אך טבעי שנשקיע בו כספים. זירת ההנצחה עברה מבית העלמין לתקשורת ולבתי המשפט. אבל זה לא שמשקיעים כאן כספים שאין ונכנסים לחובות. כל אחד לפי יכולתו, ושוב - כפי שהיו משקיעים בילד אם היה בחיים. ההנצחה היא החייאה תרבותית וחברתית של הילד שאיננו".

באילו סכומים מדובר?

קלמנוביץ': "כל משפחה בוחרת בדרך ההנצחה שהיא יכולה לממן. חלקן מקימות עמותה פרטית ומגייסות לטובת העניין כספים מתורמים שונים. ספר הנצחה הוא הדרך הזולה ביותר, כ־3,000 שקל, סרטים מחירם 18–50 אלף שקל. תרומה של ספר תורה לבית כנסת מתחילה ב־30 אלף שקל, הקמת ספרייה ב־50 אלף שקל, ועד מיליוני שקלים להקמת בית כנסת או מרכז ספורט".

לבל: "החברה מאוד מנציחה, והמשפחה שואלת את עצמה איך לשמר את הבן בתוך התחרותיות, ויוזמות עולות המון כסף. יש גיוס בעלי הון לתרומות וקרנות. את הקמת האנדרטה לאסון המסוקים, למשל, מימן גאידמק".

האתוס חי וקיים

ענף ההנצחה, אם אפשר להגדירו ככזה, מגלגל מדי שנה מיליוני שקלים, שרובם הגדול מגיע מכיסי המשפחות המנציחות. מרכזי "יד לבנים" עוזרים להגיש את הבקשה למימון ההנצחה למשרד הביטחון, המתקצב כל חלל בסכום של קצת יותר מ־5,000 שקל, וכל הנצחה היא לגיטימית. מדי שנה נתקלים במשרד הביטחון במאות יוזמות מקוריות, בהן אנדרטה בקרקעית לב ים לחלל חיל הים, תערוכת צילום לחלל מדובר צה"ל ששירת כצלם וגם טיול שהבן חלם לעשות וההורים הגשימו.

"להנציח זה חלק מלהיות ישראלי, או ישראלי־יהודי", מוסיף עזריהו, "יהדות היא קהילת זיכרון. זה חלק מהקוד הגנטי, ה'זכור ושמור', ובשנים האחרונות אפשר לראות שהערבים הישראלים, הדרוזים והבדואים, שתרבות ההנצחה שלהם היתה מאוד שונה ויותר מסורתית, מאמצים מהיהודים ובונים אנדרטאות".

מה זה עושה לישראלי לראות את כל האנדרטאות בדרך, או באינטרנט?

"זה מחזק את הסולידריות, זה חלק מהאינטימיות וזאת היכולת להגיד 'אנחנו' גם כשאנחנו חושבים שזה בלתי אפשרי".

ולבל מסכם: "יש משהו מאוד ייחודי בעידן של הפרטת ההנצחה, שאתה מצפה לראות שיח חדש שלא קשור למדינה או לצבא, ועדיין האתוס הישראלי חזק. משפחות ייאבקו למען מקומן בממלכתיות ותחושת השייכות. באיזשהו מקום זה מחמם לראות שהטכנולוגיה לא פירקה את הישראליות".  

עיצוב אנדרטאות - זוכרים באבן ובבטון, מעצבים בסגנון מודרני מופשט

"המבט במבני הנצחה ישראליים הוא דואלי - מבט שנע קדימה ואחורה בזמן. לא היינו יכולים לעכל את כמות הדם הנשפכת ועוד עלולה להישפך אם לא היתה אפשרות להסתכל גם על העתיד", טוענת האדריכלית טולה עמיר, מי שאצרה את "גלגל הצלה", תצוגת הביתן הישראלי לאדריכלות בביאנלה העשירית בונציה. הנצחה תלת־ממדית זו של העבר והעתיד מיוצגת על ידי צמדי ניגודים באתרי ההנצחה: חשוך ומואר, סגור ופתוח, מתחת ומעל, קרוב ורחוק.

לעומת הנצחה ישראלית, שבה למשל האור נגלה בסיומו של אתר ההנצחה, באנדרטה של מלחמת וייטנאם בוושינגטון הראש של הצופה תמיד מעל האנדרטה, כפי שטוענת עמיר. גם אם יש מקום לטענה שעיצוב אנדרטאות בארץ מושפע מהמסורת היהודית האוסרת פיסול פיגורטיבי ומדגישה את האבן הבודדת המתווספת למצבה, עמיר טוענת שהעיצוב המקומי מושפע בעיקר מהמגמה העולמית שבה שולט הסגנון המופשט והמודרני מאז אמצע המאה ה־20. "אנחנו זוכרים באבן ובטון כי הם כאילו נצחיים, אבל האמת היא שהם נשחקים עם הזמן. חומרים שמייצגים את הנצח יותר נאמנה הם דווקא שקיות ניילון או קלקר", מסכמת בחיוך עמיר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות