"אם אתה לא מביא תועלת, הוא ייפטר ממך"

הנשיא נראה כמעט מתנצל. "זה עשוי להיות נאום ארוך במקצת מאלו שאני נושא בדרך כלל", ציין בפני הקהל שנאסף באוניברסיטת ג'ורג'טאון ב־14 באפריל. "זו הולכת להיות פרוזה ולא שירה". מה שבא אחר כך, כמובטח, לא היה שירה. ברק אובמה כבר לא כותב שירים. אבל בפרוזה, שהיתה ברורה ומקיפה, המשיך הנשיא ותיאר איך הממשל שלו היה חייב להגיב למשבר הפיננסי, האתגר הגדול ביותר במאה ימיו הראשונים בחדר הסגלגל. הוא כבר עסק בנושא בעבר (ובכן, כמעט באותה רמה) במסגרת הצעת התקציב שהגיש לקונגרס. אבל עכשיו אובמה הלך רחוק יותר והשתמש בציטוטים מהדרשה על ההר (הדרשה שנשא ישו באוזני השליחים, שבה שטח את עיקרי אמונתו) - על הצורך בבית הבנוי על אבן ולא על חול - כדי לתאר עתיד שיהיה לא פחות מאשר שיפוץ כללי לקפיטליזם האמריקאי. "הייתכן להחזיק בכלכלה", הוא אמר, "שבה בשנה אחת הגיעו 40% מהרווחים התאגידיים שלנו מהמגזר הפיננסי, שהתבסס על מחירי בתים מנופחים, על כרטיסי אשראי שמוקסמו, על בנקים בעלי מינוף עודף ועל נכסים שערכם המוערך היה גבוה מדי?".

אובמה | צילום: בלומברג

הרבה יותר ממדיניות חדשה

זה היה בית שנבנה על חול. הבית שהוא בונה על אבן נשען על חמישה עמודי תווך - חוקים חדשים לוול סטריט, יוזמות חדשות בתחום החינוך, האנרגיה החלופית וביטוח בריאות, וגם חיסכון תקציבי שיצמצם את החוב הלאומי - מה שבהחלט נשמע קצת פרוזאי. מאז שפרנקלין רוזוולט המציא מחדש את הממשל האמריקאי בשנות השלושים, פוליטיקאים דמוקרטים הבטיחו תמיד משהו מכל זה, אם לא את כל הרשימה. אבל אובמה פועל בעיצומו של משבר כלכלי, בתקופה שבה נראה שיהיה זה בלתי אפשרי מבחינתו להשיג רבים מיעדיו. והוא מדבר על הרבה יותר מאשר על חבילת מדיניות חדשה; הוא שואף לחבילה חדשה של ערכים לאומיים. "ישנו גם חוסר השקט שמאפיין את וושינגטון", הוא אמר, "שמתעקשת על סיפוק מיידי בדמות תוצאות מיידיות או מספרים גבוהים יותר בסקרים. כשמשבר מכה, יש לעתים קרובות תנודה בין הלם לטראנס, כשכולם מגיבים לפיתוי הרגעי עד שההתלהבות נמוגה - במקום להתמודד עם הבעיות הגדולות שיעצבו את עתידנו באופן יציב וממוקד".

הדבר החשוב ביותר שאנו יודעים על אובמה, אחרי כמעט מאה יום במשרד, זה שהוא מתכוון להתעמת עם אורח החיים האמריקאי באופן ישיר ועמוק ולהחליף חול באבן היכן שהוא רק יכול. בין אם אתה מסכים איתו ובין אם לא - סגנונו הנשיאותי הוא הרציני והמאתגר ביותר שראינו זה זמן רב.

הרעיון שאפשר להעריך נשיא לפי מאה ימי הכהונה הראשונים הוא לא יותר מאשר יוהרה עיתונאית. רוב הנשיאים נכנסים לעניינים לאט מכדי שאפשר יהיה לשפוט אותם מהר. רוזוולט קבע את קנה המידה הראשוני ב־1933, ובמהלך שלוש שנותיו הראשונות בתפקיד השתלט על הקונגרס והעביר המון חוקים כדי להתמודד עם המיתון הגדול. "ללינדון ג'ונסון היו שני פרקים של מאה יום", אומרת ההיסטוריונית דוריס קירנס גודווין. "הראשון היה אחרי רצח קנדי, והשני אחרי שניצח בבחירות ב־1964". בעצם, שינוי הכיוון החוקתי של ג'ונסון מגמד את כל מה שהיה לפניו או אחריו; בין השאר, הוא שכנע במהירות את הקונגרס להעביר את חוקי זכויות האזרח וליצור את ביטוח הבריאות. "וחייבים לומר שלרייגן היו מאה ימים ראשונים משמעותיים", מוסיפה גודווין, "מכיוון שהוא ייצג שינוי גדול מהמדיניות שקדמה לו, אפילו אם החתימה החוקתית שלו - הקיצוץ במסים - עברה אחרי מאה הימים הראשונים. אבל אני לא חושבת שמאז רוזוולט ראינו מישהו כמו אובמה".

ההישגים החוקתיים כבירים: תוכנית התמריצים בסכום 789 מיליארד דולר, הצעת התקציב שעדיין נמצאת בדיונים (ועשויה, בסופו של דבר, לכלול את התוכנית המשמעותית לרשת ביטחון: ביטוח בריאות לכולם). גם היה שפע של החלטות חדשות לטיפול במשבר הפיננסי - התערבות מסיבית בשוקי הדיור והאשראי, תוכנית לרכישת נכסים רעילים שבנקים רבים נושאים במאזניהם, תוכנית לחילוץ תעשיית הרכב ומשטר פיקוח חדש על וול סטריט. אובמה גם שינה לחלוטין את מדיניות החוץ, מקובה עד אפגניסטן. "באופן מסוים, מאה הימים הראשונים של אובמה דרמטיים יותר אפילו מאלה של רוזוולט", אומרת איליין קאמרק מבית הספר קנדי למדעי המדינה בהרווארד. "רוזוולט היה צריך להתמודד רק עם משבר פנימי. אובמה היה חייב לטפל גם במדיניות החוץ, כולל שתי מלחמות. וזה באמת הסוד שגורם לכל זה להיראות מדהים כל כך".

מרגיע במקום לעודד | צילום: בלומברג

"העם שלח אותנו למחסן"

אין ספק שחוסר הפופולריות ההיסטורי של ממשל בוש היה מדד נוח לאובמה. גם מבחינת אויביו התמזל מזלו. מפלגה רפובליקנית מתנדנדת שנעה בין גימיקים להתקפי שתיקה, כולל הופעות תדירות וספונטניות של דמויות לא פופולריות כמו קארל רוב, דיק צ'ייני וניוט גינגריץ', שהרטינות שלהם על כל דבר, מההחלטה של אובמה להפסיק את עינויי אסירי המלחמה עד לחיצת היד שלו עם צ'אבס, נראות לא חינניות ולא קשורות לכלום. "ברור שעדיין לא מצאנו את הדובר שלנו", אמר הסנאטור לאמר אלכסנדר, אחד מהמנהיגים המתחשבים יותר של המפלגה הרפובליקנית. "העם האמריקאי שלח אותנו למחסן. וכשאתה מגיע למחסן, דרך הפעולה הטובה ביותר היא לשבת שם, להיות שקט, להבין למה אתה שם ומה אתה יכול לעשות בקשר לזה".

ההפך המוחלט מקודמו

ההבדל הדרמטי ביותר בין אובמה לעבר הקרוב הוא אולי בהופעות הפומביות שלו: הוא מפגין קור במקומות שבהם הנשיא בוש הפגין חום, הוא מדבר בשטף במקומות שבהם הסתבך בוש בלשונו, הוא מרגיע במקום לעודד. בוש לעולם לא יודה בטעות, אבל אובמה אמר בפשטות - "טעיתי" - אחרי שנחסם המינוי של טום דאשל לצאר ביטוח הבריאות, אחת מהמפלות שספג במהלך כהונתו (יש מי שחושב שקור הרוח של אובמה עשוי להפוך במהירות לכפור. "הוא לא מאוד רגשני", אומר עוזר של אובמה. "אם אתה לא מביא תועלת, הוא ייפטר ממך"). רצונו של הנשיא לדבר גלויות על הכישלונות של אמריקה כשהוא מסייר בעולם ובארה"ב - התפקיד של וול סטריט ביצירת המשבר הכלכלי, למשל - מטריד את נאמני בוש, אבל פתח את הדלת למדיניות חוץ חדשה ושיתופית, שונה באופן דרמטי מהעבר, כמו היוזמות הפנימיות שאותן תיאר אובמה בנאומו בג'ורג'טאון.

להוציא את השעטה יוצאת הדופן של ג'ונסון, הספרינטים המוצלחים של מאה הימים הראשונים התאפיינו בניצחון הרוח על החומר. רוזוולט, רייגן ואובמה שינו את מצב הרוח הלאומי יותר מכל דבר אחר, ומצב רוח יכול להשתנות חזרה במהירות. מרשימה ככל שתהיה הפתיחה של אובמה, מאה הימים האלו עשויים להיראות כהקדמה שאפתנית מדי לאסון. זאת אם המדיניות הפיננסית שלו לא תצליח להתמודד עם המשבר; אם הצעת התקציב שלו תישדד על ידי הקונגרס; ואם ניסיונותיו לצאת מעיראק, להילחם באפגניסטן ולהתדיין עם איראן לא יעלו יפה. "המבוגרים והמפוחדים יותר בינינו חייבים להפגין ספקנות בנוגע לכל מה שאובמה מנסה לעשות", אומר ויליאם גאלסטון, יועץ מדיניות בבית הלבן בתקופת קלינטון. "אם הוא צודק, הרי שעולם המושגים המסורתי שלנו באשר לגבולות יכולתנו - הרעיון שיש גבול למספר הסוגיות שעמן יכולה וושינגטון להתמודד בו־זמנית - יתנפץ לרסיסים. אם הוא טועה, הוא עלול להיות בדרכו לספוג מהלומות בתחומים רבים. ושוב, יש גם אפשרות שלישית: שמדובר באסטרטגיית המשא ומתן הטובה ביותר שמנסה נשיא דמוקרטי ליישם זה זמן רב ושבעצם הוא רוצה להשיג רק חלק ממה שהצהיר. אבל לדעתי הוא רוצה את הכל".

גורל שנתו הראשונה של אובמה בתפקיד, אם לא של כל כהונתו, ייקבע כנראה לפי הדרך שבה יטפל בארבעה אתגרים נפרדים - שניים במדיניות החוץ ושניים מקומיים. האתגרים המקומיים חשובים יותר, בהינתן המשבר הפיננסי. אחד מהם הוא אם תקנה הקהילה הפיננסית את נוסחת "הבית שנבנה על אבן" שלו. "אני לא חושב שהקהילה הבנקאית מבינה את היקף הנזק שהם גרמו לחברה", אומר יועץ פיננסי בכיר של אובמה. יועץ אחר אומר: "אין להכחיש זאת. הם לא מבינים עד כמה בונוסים של מיליון דולר מרגיזים את האנשים".

אם הבנקאים מושחתים ומנהלי התאגידים אינם מבינים את הצורך לשנות את התנהגותם, הרי שהתוכנית הפיננסית של אובמה עשויה להתרסק. כרגע מתרחשת מרידה קטנה בקרב מנהלי החברות, מג'יי.פי מורגן צ'ייס עד קרייזלר, שאינם רוצים לקבל הלוואות ממשלתיות משום שהם מעוניינים להמשיך ולגרוף את הבונוסים הרגילים שלהם. "התוכנית לקנות נכסים רעילים הולכת להתקדם לאט מאוד, אם בכלל", אמר לי בנקאי השקעות. "הבנקים לא רוצים להשתתף ומנהלי קרנות הגידור (שיחברו לממשל כדי לקנות את הנכסים) חוששים שאם הם יתחילו להרוויח בגדול על הנכסים הללו, הקונגרס יחטיף להם סטירה כמו שעשה במקרה הבונוסים של AIG. אם התוכנית לא תעבוד, יידרש עוד הרבה יותר זמן כדי לצאת מהמיתון. ואם יידרש יותר זמן לצאת מהמיתון, לנשיא לא יהיו ההכנסות שהוא צריך כדי לממן את סדר העדיפויות המקומי שלו".

וזה האתגר הפנימי השני: ההבנה שהקונגרס לא ייתן לאובמה את כל מה שהוא רוצה. עוזרים אומרים שכמעט תמיד רגעי התסכול של הנשיא קשורים בקונגרס. "אנחנו יודעים שלא כל העגלות מצליחות לחצות את הגבול", אומר יועץ בכיר של אובמה. "אבל אנחנו עדיין לא מוכנים להחליט אילו עגלות יצליחו לעבור ואילו לא". ההחלטה הזו מתחילה בעצם להתבהר יותר ויותר: הקונגרס כנראה לא יעביר את חוד החנית של החלופה האובמית - התוכנית למכסות ולסחר בפליטת פחמן כדי להילחם בהתחממות הגלובלית ולהוביל את השוק לעבר עצמאות בתחום האנרגיה. אבל החלטה כזו גם תעלה את מחירי האנרגיה, בעיצומו של המיתון.

אומר יועץ אחר של אובמה. אבל גם זה לא יהיה קל. אלא אם כן יצליח הממשל לפתות כמה רפובליקנים לתמוך בכך, מה שיכול להיות אפשרי אם תקל התוכנית את הלחץ של הכיסוי הרפואי על התאגידים האמריקאיים. "אם הוא יצמצם את סדר היום שלו לתיקון המערכת הבנקאית ויתמקד רק בביטוח הבריאות", אומר הסנטור אלכסנדר, "יש סיכוי טוב שנצליח להעביר את זה". אם שאר סדר היום שלו לא יצלח, אבל אובמה יעביר את ביטוח הבריאות האוניברסלי - הרי שמדובר בהישג היסטורי.