במותם ציוו לנו

שפעת החזירים פתחה את השבוע שבו יום הזיכרון, יום העצמאות ו-1 במאי מצטופפים זה לצד זה. מספיק שרשויות הבריאות בארצות הברית הכריזו על מצב חירום כדי שחצי עולם יתחיל להשתעל. בארץ המסר הוא שאם לא שבתם ממקסיקו ולא התנשקתם עם מישהו שחזר משם, אין לכם מה לדאוג.

גם כשהבורסה בוול סטריט נפלה טענו יודעי דבר שאנחנו רחוקים מעין הסערה. בינתיים, יעידו אלפי המפוטרים, הצלחנו להתקרב. לעובדה שאין בישראל די תרופות למקרה של התפרצות המונית של שפעת החזירים אין קשר ישיר למיתון. המשרד שאין לו שר הודיע שרמת המוכנות שלנו טובה, וסגן השר מעדיף שנשאיר את החזיר מחוץ לשפעת; "שפעת מקסיקו", הוא הציע.

פגשתי את ט' השבוע. דרשתי בשלומה, והיא אמרה שהגרון חסום לה וייקח לו זמן, לפחות עד השבוע הבא. התופעות שיש לט' לא קשורות לשפעת החזירים. יש לה מה שאני מכנה שפעת יום הזיכרון.

אבא של ט' נהרג במלחמת יום הכיפורים. היא היתה בת 4, וככה היא גדלה, עם הגוש הזה שמופיע אחרי פסח ולוקח לו זמן עד שהוא מתכווץ וחוזר לממדים של שגרה. יריות הזיקוקין וריקודי ההורה ברחבת הטקס שחותם את יום הזיכרון לא מצליחים לשעשע את הגוש של ט', גם לא להגדיר אותו. זה לא שאין גושים כל השנה, אבל יש ימים כאלה שבית הבליעה חסום ובלוטת הדמעות עובדת שעות נוספות. יום הזיכרון הוא אחד מהם. זה יום שבו כל רחש מקבל עוצמה של צפירה, וכל סרט על חלל הוא סרט על הילד, האבא, האח או הבעל שלך. נדמה לי שזה השבוע הכי אמביוולנטי בלוח השנה הישראלי. שבוע שמתחיל בדמעות ומסתיים במסיבת יום הולדת אקסטרוברטית עם זיקוקין ופטישי פלסטיק. המייסדים קבעו שיום העצמאות יהיה יום חצי שמח, חצי עצוב, כי בזכותם וגו'... הם לא באמת התכוונו לערבב בין מגש הכסף לרשת הכסופה של המנגל, אבל החיבור הבלתי אמצעי יצר שעטנז ומסורת שמכריזה על הבית הלאומי בארץ ישראל כביתם של הקרניבורים היהודים.

מחר יחול 1 במאי, יום הסולידריות של פועלי כל העולם. בתחילת דרכנו בארץ ישראל היה רוב לפועלים. עם השנים הפועלים הפכו למנהלים, ומסורת המצעד של פועלי ארץ ישראל עם הדגלים האדומים נעלמה כמו מפלגת הפועלים הישראלית. המחשבה שברק, ראש מפלגת העבודה, יצעד במצעד 1 במאי עשויה להישמע כהלצה.

לאור העובדה שרבים מאבדים את מקומות עבודתם, ויש לא מעט מעסיקים שהפכו את המיתון לכלי במערכת היחסים עם העובדים, ראוי ש-1 במאי השנה יזכה למשמעות מחודשת. דווקא על רקע אירועי יום הזיכרון מתבלט תפקידו של 1 במאי כסמל להמשך איכות החיים של אלה שממשיכים את הדרך.