באזז השבוע: ההייטק הישראלי זקוק לאובמה והצ'אט חוזר

כולה פאניקה, תרגיעו

והיה כאשר ינוס האיש מן העיתון ופגעו הבלוג, ויבוא אל הבית, ויסמוך ידו על העכבר, ויכישהו הטוויטר. ההיסטריה התקשורתית סביב המגפה הטרנדית החדשה, שפעת החזירים, מגיעה לשיאים שלא נשברו אלא על ידי תכניות ריאליטי.

אבל, צריך להזכיר, כבר ראינו היסטריות כאלה. היתה הסארס, מחלה כה משונה עד שב"מעריב" נמצא מי ששאל אם מקורה בחלל החיצון. מי זוכר אותה היום? זוכרים את שפעת העופות, הסיבה להיסטריה הגדולה הקודמת? זהו, שכמעט אף אחד כבר לא זוכר, ובצדק.

גל הפאניקה הנוכחי מועצם משמעותית על ידי העובדה שהוא הראשון של ימי התקשורת החברתית, כשלכל אחד וכלבו יש בלוג והמודל הכלכלי של טוויטר מונע על ידי חדשות רעות, שכידוע – דגלאס אדמס אמר את זה לפני – מגיעות ראשונות לכל מקום. כל זה יוצר תיבת תהודה מדאיגה: גם בעידן שבו כל אחד מגדיר לעצמו את כלי התקשורת שהוא רוצה לצרוך, הפחד הקמאי מפני מגפה מצליח לחדור את החומות.

כבר היינו בסרט הזה בדיוק. פאניקת שפעת חזירים פקדה את ארצות הברית כבר ב-1976, ומסע הפרופגנדה של ממשל פורד השתמש אז בתמות שלימים ישמשו את הקמפיינים נגד איידס. אלא ששפעת החזירים של 1976 נשכחה בדיוק כמו ממשל פורד, ובצדק לא פחות, כי היא הרגה בדיוק אדם אחד.

אז תרגעו, שתו משהו, וצאו מנקודת הנחה ששפעת החזירים לא תהרוג אתכם. בשביל זה נתן לנו האל הטוב מחלות משעממות ורגילות כמו מחלות לב, סרטן, ושאר מרעין בישין שמרוב שהתרגלנו לקיומם מתקשים לגרד לעצמם כותרת.

איפה אובמה ואיפה אנחנו

בבחירות האחרונות, כל הפוליטיקאים שלנו ניסו להיראות כמו חיקוי – לעיתים חיוור, לעיתים נלעג – של אובמה; ראש ממשלתנו אף העתיק את האתר שלו, בלי קרדיט כמובן. נציין רק הבדל עיקרי אחד בין החקיינים שלנו לבין המקור.

לפני כשבועיים רעשה הארץ – או, לפחות, סקטור ההייטק שלה – כאשר הכתבת שרה לייסי, ביושבה בתא הקיסרי בזירה, הזקירה את אגודלה כלפי מטה לעבר המגזר. סין היא ישראל החדשה, כתבה, ועל כן – מה יהיה תפקידה של ישראל?

הביצה היתה כמרקחה, ולייסי הואשמה, כמובן, באנטישמיות. אבל הבה נבדוק משהו. אובמה מסיים עכשיו את 100 הימים הראשונים שלו בתפקיד הנשיא. בתקופה הקצרה הזו הוא הודיע שיגדיל את תקציב המחקר המדעי של ארה"ב לשלושה אחוזים מהתמ"ג. הוא הצהיר שהמדע חיוני לקיומה של המדינה. הוא לא רק מדבר, הוא גם עושה: הוא כבר מינה אחראי טכנולוגיה ראשי לממשלה.

בישראל יש שר מדע, דניאל הרשקוביץ', מסיעת הבית היהודי. לתיק האומלל, שהיה פעם חלק מאימפריית משרד החינוך, אין תקציב ברור. לא שבעבר המצב היה טוב יותר: השר היה אחראי גם על שני הקבצנים האחרים, התרבות והספורט.

תקציב המשרד לשנת 2009 – תקציב שלא אושר, כידוע, והנה עוד הבדל ברור בינינו ובין האמריקאים, שם התקציב הוא עיקר הדיון הפוליטי – עדיין מתייחס אליו כאל משרד המדע, האמנות והספורט. התמ"ג של ישראל הוא 582 מיליארד שקל; התקציב של משרד המדע, האמנות והספורט הוא 824 מיליון שקל, היינו כ-0.7% מן התמ"ג. ויש לציין שההזנחה לא התחילה בימי נתניהו; היא נמשכת שנים רבות. אז מי באמת מתפלא על דבריה של לייסי?

מסע בזמן

כשהרשת התחילה לחלחל לישראל, במחצית השניה של שנות התשעים, היה בה קסם יוצא דופן, שחלק ניכר ממנו אבד. היא איפשרה לתושבי הכפר-בהסגר שעל חופי הים התיכון להרגיש פתאום חלק מהעולם הגדול. הלהיט הגדול של התקופה היה IRC, תוכנת הצ'אט הראשונית ההיא, שאיפשרה לישראלים לדבר עם צרפתים וסנגלים ואיראנים (כן, כן) ואמריקנים ושאר אנשים, תוך שימוש בלשון העולמית, היינו אנגלית עילגת. היה בה אז משהו פותח. פתאום, לכמה דקות, היה נדמה שיש משהו משותף לכל חלקי האנושות.

כמה שנים לאחר מכן התברר שלמרבה הצער, המשהו המשותף היה חיבור לרשת והשתייכות לסוג כלשהו של מעמד בינוני. העובדה שתל אביב וניו יורק יכלו לדבר זו עם זו לא הועילה כשהסתבר שאין להן על מה לדבר. אחרי ההתפזרות המהירה, החלה ההתכנסות, ששיאה הוא הרשת החברתית נוסח פייסבוק: היא מבטיחה שלעולם לא תהיה בסכנה של שיחה מעיקה עם אדם שאיננו דומה לך במעמדך, או שהצליח להגיע ממעגל חיצוני מדי. הרשת החברתית סגרה את החלקים החשופים והבוטים מדי של הרשת, והציעה תיבת תהודה נוחה.

את חוסר הנחת הזו מנסה לפתור אתר omegle.com, שמציע מסע נוסטלגי בזמן. הוא עושה דבר אחד בלבד: כשאתה נרשם אליו, אתה מקבל אפשרות לצ'אט עם זר רנדומלי ואנונימי. האתר הוא הצלחה צנועה: כ-150 אלף איש מתחברים אליו מדי חודש. אבל, כפי שגילה אחד מעורכי וויירד שניסה אותו, הוא מחזיר גם חלק מהבעיות הישנות: האדם הראשון שאיתו שוחח רצה דווקא סייברסקס.

רשת חברתית למקרי חירום

מיקרוסופט פוסעת בזהירות לתחום הרשתות החברתיות עם גרסת בטא של Vine, שירות חדש שלה. הרעיון של Vine כאילו נועד לימי אימה-בשנקל אלה של מגפה משתוללת: הוא מאפשר למשתמש לעקוב אחרי הקרובים לליבו ואחרי אנשים הקרובים לליבו, ולהתעדכן באסונות המתרחשים בקרבתם. במקרה חירום, הוא יכול לעדכן את יקיריו שגם הוא נמצא, אפעס, באמצע איזו התקפת טרור או טורנדו שלא קלט שהוא קצת נסחף.

הפונקציונליות הבסיסית מאפשרת למשתמש להודיע ליקיריו שמצבו טוב, לשכניו שהוא מחוץ לעיר, ולעדכן ארגונים שהוא משתייך עליהם על בעיות אפשריות. משהודיע המשתמש לשירות על מיקומו, ממהר השירות לדווח לו על כל הופעה של ארבעת פרשי האפוקליפסה ומגוון צרות אחרות באזור המיקוד שלו. ויין עושה זאת על ידי איסוף מידע מכ-20,000 גופי תקשורת בעולם. ויין מאפשר, כמובן, לעדכן את מוקירי זכרך גם כשקורה לך משהו קצת פחות נורא, אבל זה פחות מעניין.

זה רעיון חדשני, והאמת היא שככל הנראה יש לו סיכוי לגמרי לא רע בקרבנו: המכורים יכולים להשתמש בו כתחליף למהדורת החדשות החצי-שעתית