משבר או חיקוי?

אם מלון הוונציאן בלאס וגאס הוא חיקוי של העיר ונציה, אז את מי מחקה המלון הוונציאני במקאו - את המקור האיטלקי, או את החיקוי האמריקאי? ואיך המלונות האלה, עם התעלות והגונדולות המגונדרות שלהם, קשורים למשבר הכלכלי? בפילוסופיה יש לשאלות האלה תשובה ברורה - קוראים לה סימולקרה.

בפשטות, הסימולקרה היא חיקוי שאין לו מקור. אם סימולציה היא חיקוי של מציאות מסוימת, "העתק", הרי שהסימולקרה היא העתק שכבר שכח את מה הוא מעתיק, חיקוי של חיקוי.

טוב, אז מה הבעיה?

הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר טען שבעידן הפוסט-מודרני, הסימולקרה השתלטה על המציאות שלנו במידה כזו שהיא כבר לא נתפסת כחיקוי, אלא כמציאות עצמה. גדי טאוב מספר שראה פעם זוג אוהבים בחוף הים צופים בשקיעה. השמש ירדה, השמיים האדימו, אבל הבחור סירב להתרגש: "בקולנוע זה נראה יותר טוב", סינן באכזבה.

ריצ'רד פולד, ליהמן ברדרס | צילום: בלומברג

אז מה הקשר למשבר? שאלה טובה. האמת היא שכבר המשבר הכלכלי הקודם - זה של בועת הדוט.קום - היה מעין משבר של "כאילו", של "מה יש שם באמת". ערכן של חברות התנפח למימדים מפלצתיים כשכל נכסיהן היה כתובת דומיין, ויזמים זריזים גילו ששווי המיזם שלהם מזנק כשהם רק מוסיפים לו את הסיומת "קום". כולם רצו לחקות את אמזון או את אי-ביי, רק שאמזון, מה לעשות, הייתה רק אחת.

בעצם, בועות כלכליות הן לא דבר חדש. מחירים ספקולטיביים התנפחו גם סביב מחירי נפט, זהב ואפילו פרחים (הטוליפ השחור בהולנד של המאה ה-17). ההבדל של המשבר הדוט.קום היה במוצר, במקור. כולנו יודעים איך מריח נפט ואיך נראה זהב, אבל מעולם לא פגשתי מישהו שהחזיק תוכנה ביד, או השתזף באתר אינטרנט.

אל תבינו אותי לא נכון: רעיונות, תקשורת וגם תוכנות הם דברים נפלאים, וכשהם מוצלחים הם גם שווים כסף, והרבה. הבעיה מתחילה כשהון (ועוד הון ציבורי) מושקע בכמויות אדירות במשהו ש(כמעט) אף אחד לא יודע איך הוא נראה וכיצד הוא עובד.

אבל אל חשש. כי מאז כולנו החכמנו. הבנו שצריך להשקיע בדברים ממשיים. אפילו הנגיד גרינספן, שהוריד את הריבית, כדי לעודד את האמריקאים לצרוך, לקנות מוצרים "אמיתיים". ומה יותר אמיתי מבית קטן בפרברים - נו, ההוא מהחלום האמריקאי - העתק (חיקוי) מושלם לבתים שרואים בסרטים.

עד כאן הכול טוב ויפה, אבל אז התחילה הסימולקרה לפעול. בתים הפכו למשכנתאות, ומשכנתאות למשכנתאות "גרועות". אלה בתורן נארזו בחבילה ונמכרו כ-MBS ואח"כ כ-CDO. אין ספק, הכלכלה המודרנית מאפשרת לעשות פלאים, אבל מה נשאר בשלב זה מהמשכנתאות, מהבתים, מהלווים? ה"מוצרים הפיננסיים המתוחכמים" הפכו מטבע עובר לסוחר והסוחר הזה בטח הרוויח יפה, אבל כשהוא קנה בוול סטריט אג"ח מגובה משכנתאות, האם הוא ידע מה המקור של הנייר שיש לו ביד? האם הוא ידע שהוא מחזיק בידו גלגול רביעי או חמישי למשהו שהיה פעם חסכונות, עבודה, אנשים? ריצ'רד פולד, היו"ר הקשוח של ליהמן ברדרס, ידע לתאר לקונגרס בפרוטרוט את מצב הנזילות של הבנק, אבל ספק אם פגש פעם לווה סאב פריים, ומהו המקור האמיתי של הבונוסים העצומים שלקח.

האם המוצרים הפיננסיים הללו הם התגלמות הסימולקרה? אני לא בטוח שבודריאר היה חותם על הגדרה כזו. מה שבטוח הוא שהמשבר הנוכחי מראה לנו כיצד עיסוק בתוצרי לוואי מסדר שני ושלישי גורם לנו לשכוח מאילו חומרים עשויה המציאות האנושית. בשיטה הכלכלית שבתוכה אנחנו חיים, גלי ההדף של התפוצצות הבועה הספקולטיבית (המשבר הפיננסי) מכים בעוצמה דווקא בחייהם האמיתיים של מיליוני אנשים (המשבר הריאלי). אני מתקשה להתרשם כשאני שומע ששוויין של חברות מתכווץ "על הנייר" בעשרות אחוזים, אבל אני כן יודע מה משמעותה של אבטלה, של אנשים שמאבדים את בתיהם או חסכונותיהם.

בעצם, זה לא מפליא שמשבר כזה נוצר דווקא בארצות הברית, מעוז "השוק החופשי". וולטר בנימין זיהה כבר לפני 80 שנה שמה שמאפיין את שיטת הייצור ה"מודרנית", הקפיטליסטית, הוא אובדן המקור. אם בעבר כולם ידעו מה המקור של יצירה כלשהי (נאמר, המונה ליזה) ומה הם ההעתקים שלה, הרי שהיום תרבות מופצת במספר בלתי מוגבל של העתקים (נאמר, דיסקים) בלי שיהיה איזה מקור בודד שנוכל להצביע עליו. גם הכלכלה המערבית נבנית ומופצת באופן דומה - אינספור ניירות ערך שונים ומשונים שאמורים לייצג איזשהו נכס ממשי.

לפיכך, זה גם לא מפתיע שהשקעות ענק ירדו לטמיון דווקא בלאס וגאס ובמקאו - שתי ערים שמסמלות יותר מכל את הזיוף, החיקוי והשכחה. כששוכחים מה הדבר האמיתי, במוקדם או במאוחר השקר חייב להתגלות. תשאלו את חותרי הגונדולות בוונציה.