מכירה פומבית נוסח המשבר: "סוכריות קופצות. פעם אחת, פעם שנייה, נמכר!"

ביום שישי האחרון, כפי שעשה מדי יום שישי בארבע השנים האחרונות, יציע רון פיטרסון למכירה עתיקות, מטבעות, תכשיטים, רהיטים ומכוניות במכירה פומבית השבועית שהוא מנהל במונרוויל, ניו ג'רזי. זהו יריד טיפוסי. אבל אם חפצת גם בשימורי חזיר ובמגבוני נייר, לא תצטרך לבקר בסופר. בסתיו שעבר, כשירד שוק המניות, פיטרסון, הבעלים של "אלמר אוקשיין", הוסיף מוצרי מכולת כמו דגנים וחומרי ניקוי למאגר שלו; והם נמכרו לגברים ולנשים הממלאים את השורות. "אנשים מוותרים על הפריטים הדקורטיביים", אומר פיטרסון, "וקונים מה שהם צריכים".

בימים אלה אנשי המכירות הפומביות מוכרים עוד דברים מלבד חפצי אמנות, עתיקות ורהיטים שהשאירה הדודה אסתר המנוחה. כשהכלכלה במשבר, הביקוש לפריטים לא חיוניים הנמכרים ברוב המכירות הפומביות ברחבי ארצות הברית יורד בהתאם. המוכרים, שנואשים למקורות הכנסה חדשים, החלו למכור מוצרים בסיסיים כדי להגדיל את תזרים המזומנים. הקונים, הרעבים למציאות, החלו להגיש הצעות לפירות וירקות. כל עוד ההצעה הסופית נמוכה מהמחיר הקמעונאי של המוצר, הם יחסכו כמה דולרים. "כרגע, עסקי המכירות הפומביות במשבר", אומר ריימונד טולר, הבעלים של "ריימונד אוקשיין אהוס" בארצ'דייל, צפון קרוליינה. הוא החל לערוך מכירות מוצרי יסוד חודשיות, אחרי ששמע שהן נהפכו לפופולריות במכירות פומביות שחברות אחרות עושות באזור. "אנחנו פשוט מנסים דברים חדשים, כדי למשוך לכאן אנשים", הוא אומר.

במהלך המשבר, בתי המכירות הפומביות במישיגן, באינדיאנה, בטנסי, בפנסילבניה, בג'ורג'יה ובמקומות אחרים הוסיפו מוצרי יסוד לתוכנייה שלהם או הגבירו את התדירות של מכירות המזון. בעלי חנויות המכולת להוטים להעמיד למכירה את מרכולתן, מפני שהם יודעים שמה שלא יימכר שם לא יימכר בכלל. לדוגמה קלייד דיהארט, הבעלים של "דיהארט אוקשיין סרוויס", מוכר מזון מחנות ביג'ייס אולסייל קלאב. מאחר שביג'ייס מוכרת בכמויות גדולות, אם פחית שימורי תירס אחת נמחצת בהובלה, אז כל הארגז פסול למכירה בחנות. במקרה כזה דיהארט לוקח את הארגז, זורק את הפחית הפגומה ומעמיד למכירה פומבית את השאר. למשל אם נקרע שק של מזון לכלבים, דיהארט סוגר אותו בנייר דבק ומעמיד אותו למכירה. "לא הייתי עושה את זה עם אוכל לאנשים", הוא אומר.

כמה פריטים קרובים לתאריך התפוגה שלהם או שכבר עברו אותו במקצת. אבל בתקופה כזו, תאריך תפוגה אינו מרחיק צרכנים מהמחירים הנמוכים. מוצרים אחרים פשוט יושבים על המדפים, והם ייזרקו אם לא יועמדו למכירה פומבית. בעלי המכולות גורפים רווחים מהמכירה, ובתי המכירה הפומבית מרוויחים מהעמלה. דיהארט, למשל, אומר שהוא בדרך כלל לוקח 30% מרווחי המכירה. הוא התחיל לקיים מכירות פומביות של מוצרים לפני שלושה חודשים. במהלך מכירה אחת שנמשכה חמש שעות בחודש מרץ הציעו עשרת אלפים דולר עבור מצרכים שנמכרים בדרך כלל ב־26 אלף דולר.

המכירה הפומבית סוחפת כמה קונים שפשוט רוצים לנצח, ולא משנה להם כמה הם משלמים עבור המזון לכלבים. אחרים מגיעים למסקנה שאם הם כבר במכירה פומבית, הם יכולים להרשות לעצמם להוציא עוד דולר כדי להבטיח זכייה בפחית שימורי הבשר. זה עדיף על פני לנסוע עוד פעם למכולת.

בסופו של דבר, בתי המכירות מדווחים שהקונים חוסכים. העסקאות משתנות לפי המוצרים, אבל קריפיאו אומר שהלקוחות שלו משלמים 25%–50% פחות משהיו משלמים בסופר. קריפיאו מקיים מכירות מוצרים חודשיות כבר שנתיים; במשך החודשים האחרונים הוכפלה כמות הקהל. "יש באזור שלנו הרבה אנשים שפוטרו מעבודתם", אומר קריפיאו. "הם צריכים למצוא דרכים לחסוך".

בסופו של דבר, המכירות הפומביות האלו מספקות עוד בילוי חברתי בזמנים קשים. "זו חוויה נחמדה", אומרת רנדי זימרמן, אם לשבעה מהולט. "אנחנו נפגשות עם המוכרים. אנשים מדברים במהלך המכירה - יש כאן סיכוי טוב לפגוש אנשים חדשים".

עדיין, חיסכון הוא מילת המפתח. לזימרמן יש שבעה ילדים בגילים שנתיים עד 19. במכירת מוצרי היסוד בתחילת אפריל היא קנתה בין השאר נקניקיות, פיצות קפואות ונקניק חזיר. זימרמן מגלה שכל מה שקנתה היה עולה לה כ־300 דולר בחנות מכולת, ושהיא קנתה הכל ב־100 דולר. "כמה שאנחנו חוסכים יותר בהוצאות על מזון, כך נשאר לנו יותר לשלם את החשבונות האחרים בכל חודש", היא אומרת, "המכירות הפומביות הללו הן ברכה".