אקטיביזם שיפוטי שהופך למהפכה חברתית

בלהט הויכוח סביב מעמדו של בג"ץ מול הכנסת והצהרותיו של שר המשפטים הנכנס, יעקב נאמן, כי יחוקק חוק, אשר יגביל את בית המשפט העליון מלהתערב בנושאים ערכיים, התרחשה בשבוע שעבר, ממש מתחת לאפו של נאמן, מהפכה חברתית של ממש - ובתוך כותלי בית המשפט העליון.

בהחלטה תקדימית, הכיר בית המשפט העליון בהוצאות גן ילדים ומטפלת לצורכי מס הכנסה. מבחינתו של ביהמ"ש, הטיפול בילדים הוא הוצאה לשם ייצור הכנסה ולכן היא מותרת לניכוי מהכנסה. בית משפט קמא אישר הכרה של 100% מהוצאות מס על מטפלות ו-66.6% מההוצאות על גן ילדים או מועדונית ורשות המיסים ערערה לעליון. לטענתה, עלות היישום של פסק הדין תעמוד על כ-16 מיליארד שקל והמדינה לא נערכה לכך, על אחת כמה וכמה בשנה של משבר כלכלי וגירעון עצום הצפוי בגביית מסים.

אבל בית המשפט העליון דחה את ערעורה של רשות המיסים ובאופן תקדימי אישר את ההכרה בהוצאות מטפלת וגני ילדים, החל בינואר 2010.

הלאה הממסד

פסק דין זה הינו תקדימי, באשר הינו חורג מהמגמה הקודמת של בית המשפט העליון, שהתאפיינה באימוץ עמדת הממסד, בכל הקשור לעתירות שעסקו בסוגיות חברתיות-כלכליות. כך למשל, בבג"ץ עמותת מורי הדרך בישראל נגד שר התיירות (1987), קבע בית המשפט העליון, כי מדיניות משרד התיירות, המתירה הדרכת קבוצות צליינים על-ידי מורי דרך רוחניים, היא סבירה ובלשונו של הנשיא דאז "...לא ראינו מקום להתערבותו של בית משפט זה במדיניותו המתוארת לעיל של המשיב הראשון, הנראית סבירה ואשר איננה נוגדת הוראותיו של החוק והתקנות שהותקנו מכוחו".

באופן דומה, בחר בית המשפט העליון להצדיק התערבות ממשלתית במשק החופשי, גם בשמה של החירות החוקתית של חופש העיסוק, וכך קבע בבג"ץ מאנקו יבוא ושיווק מזון (1994): "בעניינו, לא מתנגשת הזכות לחופש העיסוק עם זכות אחרת, אלא עם עצמה, משתי זוויות שונות. זכותם של העותרים לעסוק בעסקי יבוא של הטובין הנדונים וזכותם של יצרני הטובין בארץ להמשיך ולעסוק בעיסוקם, כשייבוא חופשי - משמעו שלילת זכות זו לחלוטין, עקב הצפת השוק בטובין מיובאים".

שינוי כיוון

מגמה ריסונית חברתית זו, כפי שראינו בשבוע שעבר, הגיעה לשיאה בשתי פרשיות נוספות: בפרשת השילוב, בה עתרו ית"ד ומרציאנו לצורך תקצוב צורכיהם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, קבע בג"ץ כי על המדינה להקצות מיידית מימון לביצוע הוראות החוק, אם כי במגבלות התקציביות הקיימות (2003).

בעתירתם של ארגון "מחויבות לשלום ולצדק חברתי", האגודה לזכויות האזרח והתנועה למלחמה בעוני, נגד קיצוץ קצבאות הבטחת ההכנסה של כמאה אלף משפחות, הוציא בג"ץ צו על תנאי, המורה למדינה להציג סטנדרט לקיום אנושי בכבוד (2004), אך הביקורות על התערבותו של בג"ץ בסדרי עדיפויות תקציביים הייתה רבה, הן מצד הפוליטיקאים והן מצד גורמים באקדמיה וזה נסוג מדרישתו.

עד פסק הדין של השבוע שעבר נדמה היה, כי המשנה החברתית של ישראל שמורה למספר מצומצם של קבוצות חברתיות וחברי כנסת בודדים. אבל עכשיו נפל דבר, ולצד הקבוצות החברתיות הספורות התווסף שחקן משמעותי בעיצוב מדיניות, הוא בית המשפט העליון.

האם פסק הדין ייושם? על כך אין תשובה ברורה. מה שברור הוא, שפסק הדין מגלה, שבשונה מגישתו הריסונית עד כה בעניינים חברתיים, בית המשפט העליון מוכן להתעמת עם הממשל בנושאים חברתיים ומזמין לפתחו עתירות בנושאים חברתיים.

פסיקת בג"ץ מלמדת דבר נוסף, והוא שלמערכת הפוליטית, שהתרגלה עד כה להעביר את שרביט הדיון בנושאים כלכליים לפקידי האוצר, אין מנוס מלקיים דיון מחודש במערך המיסוי של המדינה ובמשמעותה של מדינת הרווחה הישראלית.