אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
כך נראה המיתון במגרשי הספורט בארה"ב צילום: איי פי

כך נראה המיתון במגרשי הספורט בארה"ב

אוקיינוס כספי הבילוי של האמריקאי הממוצע התייבש, וראשי הספורט צריכים לעשות שינוי מקיף בתפיסת העולם שלהם. השינוי שעברה החברה האמריקאית בשנה הוא עצום, ושם המשחק החדש הוא חיסכון

06.05.2009, 10:47 | אסף רותם, אטלנטה

אטלנטה, ג'ורג'יה, אפריל 2009. מצרכנות לחסכנות, מנונשלנטיות לחשש - השינוי שעברה החברה האמריקאית הוא עצום. וכל מי שמכיר את המנטליות ואת התרבות יתקשה להאמין שהוא התרחש בשנה אחת בלבד.

האמריקאי הבודד

מנוע השינוי הכולל הזה, שנובע כמובן מהמשבר הכלכלי, הוא הלקח האישי שהאמריקאי הממוצע, אותו ג'ו סמית' (השם האמריקאי הנפוץ ביותר), מגיב אליו. סמית' למד על עצמו די מהר, ובצורה טראומטית, שהוא לבדו בעולם: הברוקר שלו מקבל ממנו עמלות ושכר אבל אינו עובד בשבילו, ולא למענו; חברת הביטוח השתמשה בכספיו כדי לדאוג לשכר הבכירים; הממשלה שלו עשתה כל טעות אפשרית, וכעת, כאשר אין בררה אלא לשנות את צביון החברה, הוא שוב לבד. רק הוא ופחדיו.

אבל בטנדר הפיק־אפ המפלצתי שלו הוא אינו לבד. הוא איתנו, זוג ישראלים, שמתחקרים אותו בסקרנות על מה שעבר עליו בשנה האחרונה. קל לתעב אותו על זיהום העולם, וגם לקנא בו על כך שהוא רואה בפיק־אפ שלו את זכותו הטבעית עלי אדמות, בלי צורך לתת הסברים. הוא, חבר שמטעמי פרטיות ייקרא ג'ו סמית'. סמית' "שלנו" הוא מנהל מכירות בזכיינית של חדרי כושר, בוגר קולג', מנומס, נעים הליכות, לא מתחמק משאלות. אתם יודעים, אמריקאי.

התחלנו במה שהיה הנושא הכי חם עד ספטמבר אשתקד. עיראק. "אנחנו עדיין שם?", תהה בחוסר עניין.

חיסכון. אין בכלל שאלה

ואז שאלנו אותו אם גם הוא מאוהב באובמה, והוא ענה שלא. ניסינו לשדל אותו להבין שאין לאמריקאים שום ברירה, כי אם לא יאהבו אותו, ניאלץ לשלוח את הצבא כדי לוודא זאת, כי אובמה, אם לא שמתם לב, הוא המשיח. וניסינו להסביר שאין לאמריקאים ברירה אלא לעשות שינוי מקיף בתפיסת העולם שלהם ובחייהם, ולהתיר לממשלה למסות את העשירים ולפקח על וול סטריט והתאגידים. סמית' לא אהב את זה. ולמרות זאת, במשפט הבא סיפר על שדרן רדיו שיצא למסע דרכים להבהיר לאנשים שהם חייבים לחיות במסגרת הכנסותיהם. "האם זה לא מה שאתה מצפה מנשיא?", שאלנו, "שינהיג שינוי באופן החיים?", אבל הוא לא ראה את הקשר.

בעיניו, הכל עדיין תלוי באזרח, ולא בממשלה. וכאשר נשאל מה היה עושה בעוד אלף דולר בחודש, יצרוך אותם או יחסוך, חישב שכמעט סיים לשלם את כל חובותיו ופסק: "חיסכון. אין כאן בכלל שאלה". ואז הוא שמע את עצמו, והוסיף: "לפני שנה לא היינו חושבים על זה - אין שום סיכוי".

וזה לב העניין. השינוי המהיר, הטראומטי, שעוברת המדינה, הוא כאן כדי להישאר. אותו בוז לכל מה שתפל - למשל העיסוק בכלב הנשיאותי או בלחיצת היד של אובמה עם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס - אינו תגובה רגעית, סטייה מהנורמה; זו הנורמה החדשה. אמריקה עושה סיבוב פרסה, ורק מה שחיוני ישרוד.

ברוכים הבאים למדבר

 

באופן לא מפתיע מי שלא הבין זאת הם אדוני הספורט האמריקאי, אותו מועדון של גברים כסופי שיער ועתירי ממון, למשל מנהלי היאנקיז. היאנקיז עברו לאצטדיון חדש שעלה להם 1.5 מיליארד דולר, ונקבו בתג מחיר של 2,500 דולר למושבים הטובים ביותר, רק כדי לגלות שרובם נותרים ריקים. והאצטדיון הכמעט מלא נראה טיפשי כעת, כי המקומות הכי יקרים והכי מצטלמים בטלוויזיה הם שיוצרים תדמית של ריקנות.

וכך גילו גם בניו יורק שהאוקיינוס של כספי הבילוי הפך, בעקבות גלי הפיטורים והבצורת הפיננסית, למדבר. ועקב המצב מוצאים את עצמם האריות ואוכלי הנבלות של הספורט האמריקאי בקרב הישרדות. הכלכלה דוחקת בענפי הספורט לריב על כל דולר, וכך יוצא שכאשר הקומישינר של ליגת הכדורגל,דון גארבר, מעלה לדיון את המושבים הריקים באצטדיון, נשיא היאנקיז, לא פחות, רנדי לווין, הוא זה שעונה: "גארבר מדבר על התפוסה שלנו - זו בוודאי בדיחה. אנחנו מביאים יותר אנשים בשנה למגרש מאשר כל הליגה שלו". "היי דון", הוסיף לווין, "דאג לבקהאם - אפילו הוא רוצה לברוח מהליגה שלך".

היאנקיז, אגב, צודקים: הם משכו בשנה שעברה 4.3 מיליון צופים - 22% יותר מכל ליגת הכדורגל. אבל הם גם טעו, ויום לאחר מכן נחתכו מחירי כרטיסי היוקרה ב־50%.

אוהדי היאנקיז בגשם. האצטדיון הכמעט מלא נראה טיפשי , צילום: איי פי אוהדי היאנקיז בגשם. האצטדיון הכמעט מלא נראה טיפשי | צילום: איי פי אוהדי היאנקיז בגשם. האצטדיון הכמעט מלא נראה טיפשי , צילום: איי פי

אמריקה בניוטרל

פיצוי לאוהדים שקנו את הכרטיסים במחיר המקורי כבר בדרך. אכן, רמת המתיחות בספורט האמריקאי נוסקת.

לא כך בטרנר פילד, אצטדיון הבייסבול של אטלנטה. שם רמת המתיחות אמנם נמוכה יותר, והאנשים נחמדים יותר, אך האצטדיון מלא כדי שליש, וגם זה בקושי.

חוויית הספורט אמנם טבועה בגנום האמריקאי, אך היא נראית מעט אנכרוניסטית: זוג כרטיסים ב־76 דולר? הרי אפשר במחיר הזה לקנות ציוד לחודשיים בוול־מארט. בירה בשבעה דולרים? ועוד באדווייזר?!

ומתחת לכל מסתתרת הנחת מוצא קשה, שאמריקה כולה פועלת בניוטרל. זה לא שאפשר לפגוש בעצלות או בחוסר מעש – האמריקאים נותרו חרוצים ובעלי שירות לקוחות יעיל ופעיל. אבל זו האווירה, שיש כוח אדם אדיר מיותר. כאשר שבעה פקחי תנועה מכוונים מכוניות שנוסעות בחניון של טרנר פילד בשני מסלולים תחומי קונוסים כתומים, זה נראה מעט מוגזם.

כאשר מחוץ ל"עולם הקוקה־קולה" עומדים שישה שומרים, משועממים, בלי שאיש נכנס פנימה, בלי שאיש משלם עבור השירות הזה, זו תחושה מוזרה. תחושה של אמריקה בניוטרל. וכדי לצאת מהמשבר, יצטרך הנשיא, כמו גם ג'ו סמית', להתרגל להילוך הנכון, כלומר רוורס.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות