אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
באזז השבוע: התאבדות מייספייס וגוגל הפיראטית צילום: shutterstock

באזז השבוע: התאבדות מייספייס וגוגל הפיראטית

מה דינה של מתעללת-רשת שגרמה להתאבדות ילדה, האיחוד האירופי מזכיר שארה"ב בעצם עדיין שולטת ברשת, עד כמה צר ההבדל בין הפיראטים ובין גוגל, וקנאת גיקים מרבה צרות

09.05.2009, 12:55 | יוסי גורביץ

נקמת דם ילדה קטנה

כשג'וש אוונס הופיע בדף המייספייס של מייגן מאייר, היא התלהבה מאוד. הנערה בת ה-14 סבלה מדיכאון וממשקל יתר, ולא כל יום ביקש נער יפה תואר בן 16 את חברותה. "אמא! אמא! אמא! תסתכלי עליו!". האם, טינה מאייר, הסתכלה. "את יודעת מי הוא?" "לא, אבל תסתכלי! הוא קול! אני יכולה להוסיף אותו?". טינה, לאחר היסוס, הסכימה.

במשך ששת השבועות שלאחר מכן הידידות שבין מייגן וג'וש פרחה. הם התכתבו על בסיס יומי, תחת השגחתה הצמודה של טינה. ואז, באחת, חלה ההידרדרות: ב-15 באוקטובר 2006 כתב ג'וש למייגן: "אני לא בטוח שאני רוצה להיות ידיד של מישהי לא נחמדה". למחרת, הוא שלח לה מסר נוסף: "כולם בבית הספר יודעים איך את מתנהגת. את אדם רע וכולם שונאים אותך. שיהיו לך חיים מחורבנים. העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיך". חבריו של ג'וש פרסמו סקרים: "האם מייגן זנותית?", "האם מייגן שמנה?". טינה לא היתה בבית. חצי שעה לאחר המסר האחרון של ג'וש, נכנסה מייגן לארון שבחדרה, כרכה חגורה סביב צווארה, ותלתה את עצמה. הפרמדיקים נלחמו על חייה יום נוסף, לשווא.

דרו הרגה את מייגן - בלי לעבור על שום חוק. היא ידעה על הדכאון שלה. אילוסטרציה, צילום: shutterstock דרו הרגה את מייגן - בלי לעבור על שום חוק. היא ידעה על הדכאון שלה. אילוסטרציה | צילום: shutterstock דרו הרגה את מייגן - בלי לעבור על שום חוק. היא ידעה על הדכאון שלה. אילוסטרציה, צילום: shutterstock

הוריה של מייגן, טינה ורון, ניסו לאתר את ג'וש. ללא הצלחה: הם חשבו שהוא פשוט נעלם, אבל ג'וש מעולם לא היה קיים. הוא היה יציר רוחה של שכנתם, לורי דרו, אמה של חברתה לכיתה של מייגן, שמסיבות שעדיין לא ברורות החליטה להתעלל בה. הדבר המבעית בפרשה הוא שדרו ידעה שמייגן נוטלת תרופות נגד דיכאון – היא היתה מסיעה לעיתים את מייגן לבית הספר – ואף על פי כן התחילה את המשחק שלה.

זה היה ב-2006. הפרשה נחשפה ב-2007. העיתון שחשף אותה ניסה לשמור על שמה של דרו בסוד. בלוגרים חשפו את זהותה בתוך פחות מיממה. בתוך יומיים היא הפכה למנודה בעיירתה. תושבים זועמים הבהירו לה שהיא לא רצויה – בין השאר, באמצעות ירי לעבר ביתה. דרו עזבה את המדינה.

הוריה ההמומים של מייגן דרשו צדק. זה לא היה אפשרי. דרו ענתה להגדרה הקלאסית של "נבל ברשות התורה": היא לא עברה על שום חוק. דעת הקהל התקוממה כנגד כך – מסיבות מובנות – ובסופו של דבר נקטה התביעה הפדרלית צעד שנוי במחלוקת, והעמידה את דרו לדין בחשד לחדירה בלתי חוקית למחשב.

מה? התביעה טענה שבכך שדרו יצרה חשבון פיקטיבי עבור "ג'וש", היא עברה על תנאי השימוש של מייספייס ובכך חדרה למחשב בניגוד לרשותו של בעליו. זה היה בעליל ניסיון להעמיד את דרו לדין על משהו. אבל ההשלכות של הצעד הזה היו חמורות מאוד מבחינה משפטית: מעטים הם המשתמשים שלא מסרו, אי פעם, מידע שגוי או שקרי לאתר כלשהו. מעכשיו, אם יהיו על הכוונת של רשויות החוק, אפשר יהיה להעמיד אותם לדין על כך. יהיה תקדים.

לרוע מזלה של דרו, היא ניצבה מול מושבעים. הם לא יכלו לתלות אותה, למרות שכנראה מאוד רצו – התביעה עשתה עבודה מעולה בתחום הזה, והעדיפה להתמקד בקשר נגד מייגן מאשר בתחום הטכני - אבל הם הרשיעו אותה בשלושה מעשי עוון. עכשיו דורשת התביעה שלוש שנות מאסר בפועל וקנס.

בהתפתחות אפילו פחות סימפטית – יש צדק פואטי בעונשה של דרו, גם אם הוא בעייתי חוקית - העלו השבוע כמה חברי קונגרס תאבי פרסום הצעת חוק בעייתית. על פיה, משתמשים ובלוגרים שישתמשו ברשת כדי "להפעיל לחץ, לאיים, להטריד או לגרום מצוקה נפשית ניכרת" לאדם יהיו צפויים לשנתיים מאסר בפועל. הצעת החוק נקראת "חוק מייגן מאייר למניעת בריונות רשת". למזלם של האמריקאים, יש להם את התיקון הראשון לחוקה, או שבתי הכלא היו מתפוצצים מבלוגרים – שבינינו, עוסקים רוב הזמן "בגרימת מצוקה נפשית", אם כי לא תמיד ניכרת, לאנשים אחרים.

בישראל, כידוע, אין תיקון כזה.

את הכתובות שלנו, בבקשה

 

נציבת חברת המידע של האיחוד האירופי – טכנית, האיחוד האירופי מעולם לא אימץ חוקה וסמכויות הנציבים לא ברורות; בפועל, היא מתפקדת כשרה – וויוויאן רדינג יצאה השבוע בקריאה לא שגרתית לארצות הברית: שחררו את ICANN!

ICANN איננו לווייתן או וירוס אקזוטי, וגם לא משקיע ממורמר ביאהו, אלא שריד אבולוציוני – מעין עצם זנב – לתקופה שבה הרשת היתה משהו שהיה אמור לאפשר לממסד הצבאי והאקדמי בארה"ב לתפקד אחרי שואה גרעינית. הארגון הנידח הזה מצליח לעורר סערה מדי פעם, ותפקידו העיקרי הוא לחלק את כתובות הרשת. לפני כשנה, למשל, החליט ICANN לאפשר גם לחברות ולערים לקבל סיומות לשמות דומיינים.

עכשיו מזכירה רדינג בנימוס לממשל האמריקאי שאנחנו כבר לא בשנות השבעים, שרוב המשתמשים אינם חיים בארה"ב ושכלל לא סביר שוועדה שאור יום הוא לא הצד החזק שלה תנהל חלק ניכר מהעולם. היא רוצה להפריט את הארגון ולעבור לארגון אחר, שינוהל על ידי תריסר המדיניות המתועשות. ממשל קלינטון החל במשימה, אבל כל העסק נתקע – אלא מה – תחת ממשל בוש, שחווה התפרצויות לאומניות משונות במיוחד (זוכרים את "freedom fries"?). עכשיו, מששבה השפיות לארה"ב, מקווה רדינג שממשל אובמה ילך בעקבות ממשל קלינטון.

הקו הדק שבין גוגל ופיראטיות

 

במהלך משפט פיראט-ביי, טענו שלושת ההיפים והניאו נאצי שמה שהם עושים בעצם הוא מהדורה מיוחדת של גוגל: הם רק מכוונים את האנשים לתוכן בלתי חוקי שאותם אנשים מחפשים, ושאין להם בעצם אחריות כלשהי להורדת התוכן הבלתי חוקי. אם תובעים אותם, הם אמרו, צריך לתבוע את גוגל. בית המשפט בעט את הרעיון האידיוטי מכל המדרגות. כתוצאה מכך, כמה מתומכי הגנבים יצרו מנוע חיפוש מיוחד המבוסס על גוגל, שמחפש רק קבצי שיתוף. זה היה גימיק ואף אחד לא התייחס אליו ברצינות.

רעיון אידיוטי, אמרתי? מאז הוא נראה קצת פחות אידיוטי. קורא הציג השבוע בפני בלוג הטכנולוגיה הנחשב ארס טכניקה כמה צילומי מסך מעניינים. מסתבר שכאשר אתה מקיש למנוע החיפוש של גוגל שמה של סדרת טלוויזיה, הוא מציע לך באדיבות לחדד את החיפוש שלך – ובין השאר, שואל אותך אם אתה מחפש קבצי ביטורנט של אותם פרקים.

ארס טכניקה ניגשו לבדוק את הנושא, ו-וואלה – זה המצב. תמונות מסך אפשר לראות כאן. גוגל אשכרה מציעה לגולשים גישה לתוכן בלתי חוקי. נקודה נוספת שמעלה ארס טכניקה בעדינות היא שמנוע החיפוש של גוגל הוא כלבויניק: הוא מציע הכל, בלי היררכיה של חשיבות או יחס למה שחיפשת. הוא יכול להציע לך מידע, סחורה לרכישה או רכוש גנוב.

כמו לרעות חתולים

 

אחת הסיבות לכך שהדפדפן פיירפוקס מצליח כל כך – ארבע שנים לאחר שכמעט ואף אחד לא שמע עליו, הוא היום הדפדפן המוביל באירופה, משאיר את האקספלורר מאחור – היא שהוא נשען על קהילה של מפתחים עצמאיים. הללו, קשובים לדעת הקהל, בונים תוספים שכל אחד מוסיף לדפדפן על פי טעמו. התוצאה היא שבניגוד לאקספלורר, למשל, חוויית הגלישה של שני משתמשי פיירפוקס יכולה להיות שונה מאוד: כל אחד מהם מפעיל דגשים אחרים.

הצד השני של המצב המאושר הזה הוא העובדה שיש להקה של מפתחים עצמאיים, ושלעתים האפליקציות שלהן לא כל כך מדברות זו עם זו. המצב הופך לבעייתי הרבה יותר כאשר אגו נכנס לתמונה. וזה בדיוק מה שקרה במלחמת האזרחים הקטנה שפקדה את קהילת מפתחי פיירפוקס, כשמפתחי התוספים NoScript ו-AdBlock נכנסו ראש בראש.

מפתחי NoScript חיים מהפרסומות שבאתר שלהם. AdBlock חוסם פרסומות. האיש מאחורי NoScript, ג'ורג'יו מאונה, עדכן את האתר שלו כך שגולשים שיגיעו אליו כשהם משתמשים באדבלוק בכל זאת יראו פרסומות. מנהל אדבלוק, ולדימיר פאלאנט, לא אהב את זה. השניים החלו להתעסק באובססיביות בקודים שלהם כדי לעקוף זה את הקוד של זה.

התוצאה, בינתיים, היא שמשתמשים שמתקינים אדבלוק מגלים בעיות בהפעלה של נוסקריפט, ולהיפך. קרן מוזילה מנסה לשחק את הקהילה הבינלאומית ולתווך בין הצדדים הניצים, עד כה בהצלחה חלקית. המשך, כנראה, יבוא.
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות