בצד החדשות: סופה של הרשת החינמית?

מה עומד מאחורי קרבות הפיראטים?

מאז משפט הפיראטים השוודים, שהסתיים לפני כשבועיים, התחוללה מתקפה כבדה כנגדם. שורה של אתרי ביטורנט, תוכנת שיתוף הקבצים הפופולרית, נסגרו; השבוע הודיע אתר מינינובה, אתר הביטורנט הגדול ביותר, שהוא יתחיל להפעיל תוכנת סינון, שמטרתה למנוע העלאה של תוכן מוגן בזכויות יוצרים. יוזמה דומה ננקטה על ידי אתר Scribd, שמשמש כאתר המקביל לספרים פיראטיים. וכמובן, הצפרדעים העבירו את חוק "שלוש העבירות", שמאפשר להעניש משתפי קבצים בלי כל ההצקה הזו של משפט והוכחות.

מה קורה פה? לאנס אולאנוף, כותב ב-PC Magazine, העלה תיאוריה מעניינת: קריסתה של כלכלת-החינם של האינטרנט. עד לאחרונה, הוא אומר, התרגלנו שהאינטרנט מספקת לנו משהו – הרבה מאד תוכן – בלי שום תשלום. בניגוד להזיותיו של כריס אנדרסון, מודל כלכלי כזה פשוט לא יכול להתקיים. עכשיו מגיעה מכת הנגד.

במשך 15 השנים הראשונות של הרשת, היוצרים לא כל כך ידעו מה לעשות איתה. היא הרגילה דור שלם שמגיע לו לקבל דברים בחינם. אבל אין ארוחות חינם, המשבר הכלכלי חיסל סופית את האשליות של קיום באמצעות פרסום – מעט מאד אנשים מקליקים על פרסומות – ודימום התוכן הזה היווה סכנה ניכרת לשורה ארוכה של יצרני תוכן. העיתונים, למשל, על סף חיסול. היוצרים קלטו מה קרה, תגובת הנגד שלהם פרועה – ראו צרפת - אבל היא תמשך. הרשת, מעוז אנרכיסטי לתקופה קצרה ביחס, תבוית ותובא תחת כלליה של החברה כולה. היא לא תהיה עוד מעוז נטול חוק.

וזה הולך לכאוב. מאד. וזה כנראה הכרחי, אם אנחנו רוצים שיהיו לנו יוצרים שיקדישו לכך את מלוא זמנם. אם לא, נשאר רק עם בלוגרים – ולמרות שהם לא לגמרי טפיליים, כפי שמתארת אותם התקשורת הישנה, ולמרות שהם מספקים ביקורת הכרחית, לרוב הבלוגים יש מה שמכנים באנגלית day job, כלומר משהו שמשלם את החשמל והמים ולא משאיר להם יותר מדי זמן פנוי לכתיבה.

המו"לים, אגב, לא מתכוונים לפעול כפי שפעלו חברות ההקלטה בעידן נאפסטר. הם מתכוונים להוציא לשוק, במהירות, ספרים מקוונים במחיר נמוך במיוחד. המטרה היא להקטין את הפיתוי לגנוב. הצד השני יהיה מרדף בלתי פוסק אחרי הגנבים, שכן הפיתוי גדול במיוחד כשהסכנה לא קיימת.

אולאנוף אומר שהוא יתגעגע לרשת החינמית. סביר להניח שכך יחושו רבים. אבל זה לא יכול היה להחזיק. לא למשך זמן.

פעילי כורסה

ראלף ניידר מוכר מחוץ לארה"ב, במידה שהוא מוכר בכלל, כמי שהעניק את הבית הלבן על מגש של כסף לג'ורג' וו. בוש ב-2000. העובדה שהוא ניסה לחבל במאבקם של הדמוקרטים פעמיים נוספות – ב-2004 וב-2008 – מחקה אותו סופית מסדר היום הליברלי בארה"ב.

אבל לפני – הרבה לפני - שניידר היה קרציה, הוא היה פעיל זכויות אדם בעל מוניטין, וחשוב מכך – האיש שהמציא את תנועת זכויות הצרכן. בשנות השבעים, די היה באזכור שמו של ניידר כדי לגרום לשורה של בכירים בתעשיות אמריקניות להחוויר. הוא הפך את חייהם של אנשי התעשיה לגיהנום, כשחשף את ליקויי הבטיחות שלהם. הוא היה גורם מרכזי באילוצה של תעשיית הרכב, למשל, להנהיג אמצעי בטיחות כמו חגורת בטיחות וכריות אוויר.

סוג כזה של פעילות מצריך הרבה מאד עבודת שטח, ולניידר יש את זה. יש מאחוריו מאות אלפי מיילים של נסיעות באוטובוסים או רכב פרטי על סף התפרקות לאיזה חוג בית בלוסט טאון, אריזונה. ועל כן, כשדיבר השבוע על פעילות חברתית והרשת, הרבה אנשים האזינו.

ניידר, בלשון המעטה, לא מתרשם. "האם התאגידים מפחדים מהאינטרנט? האם הקונגרס מפחד מהאינטרנט? האם הפנטגון מפחד מהאינטרנט? אלה השאלות שאתם צריכים לשאול", הוא אמר השבוע לסטודנטים בוושינגטון. לדברי ניידר, "המסקנה הראשונית שלי היא שהאינטרנט לא עושה עבודה טובה בעידוד אנשים לפעילות". הדור הצעיר, הוא מציין, משקיע פי שש יותר זמן מהשקיעו צעירים בזמנו בהאזנה למוזיקה "ובפעם האחרונה שבדקתי, עדיין היו רק 24 שעות ביממה".

לא שאין לרשת יתרונות: "זה מקום נהדר למצוא בו מידע ולגייס כספים", אבל זהו זה, פחות או יותר. היא מקום נהדר ל"בזבוז זמן טריוויאלי". העבודה האמיתית נמצאת בשטח. וכדי להגיע לשטח, צריך קודם כל לנתק את הפעיל מהרשת ומהאשליה המתוקה שלה – זו שאומרת שהצטרפות לאיזו קבוצה בפייסבוק היא פעולה פוליטית בעלת משמעות. היא לא, לא בשום מישור מחוץ לפייסבוק. מה שמוביל אותנו ל....

בין הפטיש לסדן

פייסבוק הצליחה השבוע לתמרן את עצמה למלכודת, ממנה אין לה שום אפשרות לצאת אלא בהשפלה פומבית. הכוונה, כמובן, למדיניותה השנויה במחלוקת המאפשרת את קיומן של קבוצות הכחשת שואה.

פייסבוק טוענת שמדובר בזכות הדיבור. בינתיים, היא הספיקה לחטוף טיל ממכון שמעון ויזנטל, שתקף אותה ישירות בשל מדיניותה. בכירים בפייסבוק, שמוצאים את עצמם מגינים על עמדה שהיא פשוט לא נכונה מבחינת נהלי השימוש של פייסבוק עצמה, כבר מתחילים לילל. אחד מהם, בעל השם הלא סביר עזרא קלהאן, התלונן שה"לחץ הגובר עלינו מתסכל". נו, זה כלל בסיסי: אם תעשה שטויות באופן פומבי ותעצבן אנשים, יופעל עליך לחץ.

פייסבוק אומרת שהיא מגינה על זכות הביטוי. זה במקרה הטוב אי הבנה ובמקרה הרע התממות. לכל אחד יש זכות ביטוי – והרשת מאפשרת זאת יותר מתמיד. הניאו נאצים הקטנים יכולים לפתוח לעצמם בלוג, כמו כל אחד אחר. בין זכות הביטוי הזו ובין העובדה שפייסבוק מעמידה לרשותם במה – וזה בדיוק מה שהיא עושה – יש מעט מאד קשר. אם פייסבוק תאסור על הקבוצות הללו – כפי שכבר עשתה מייספייס, למשל, שפשוט לא צריכה את הכאב ראש הזה – היא לא תפגע בזכות הביטוי שלהם, אלא לכל היותר תמנע מהם לרתום את המותג שלה למטרותיהם. החובה לאפשר לאנשים להתבטא לא כוללת גם דרישה להעמיד לרשותם במה. שיזיעו קצת.

כלי חדש במלחמת התעמולה

בצבא ארצות הברית מתוסכלים: הם מפסידים את מלחמת התעמולה – אה, כן: במיטב המסורת האורווליאנית, הם קוראים לזה "מלחמת המידע". כל פצצה חכמה שחוטפת רגע קטן של טיפשות ולוקחת איתה חתונה באפגניסטן, מגייסת עוד לוחמים לשורות הטאליבן.

הבעיה איננה חדשה. בתחילת המעורבות האמריקנית במלחמת ויאטנם, הסתובב שם קולונל פרוע ומבריק בשם ג'ון פול ואן. מה שהצבא עשה הוציא אותו מדעתו. הוא הפך ליקירם של עיתונאים אנטי-ממסדיים – דיוויד הלברשטם, כותב The Best and the Brightest (וכאן המקום להזכיר, שוב, שהכותרת היתה, במקור, אירוניה מושחזת), היה אחד מהם – והוא הסביר להם את האמת על מלחמת גרילה.

כשאתה הורג מישהו לא מעורב, אמר ואן, אתה הופך את הידידים שלו ואת בני משפחתו לאויבים. על כן, צריך נשק מדויק. "סכין היא הנשק האידיאלי", אמר ואן, "אבל זה לא מעשי. הנשק הטוב ביותר הוא רובה. אחר כך – רימון. בשום פנים ואופן אין להשתמש בארטילריה או בחיל אוויר". ואן חשב שאפשר היה לנצח. היום אנחנו יודעים אחרת.

הבעיה, כאמור, חוזרת על עצמה באפגניסטן. בכיר בדימוס במשרד ההגנה, מתוסכל מאד, הציע פתרון מקורי: לאפשר לחיילים באפגניסטן לכתוב בלוגים, בלי חסימות, כדי שהם בעצם יעידו שהם לא מעורבים במעשי זוועה.

יש שורה של בעיות בהצעה הזו. ראשית, והבוטה מכולן, היא המשפט הישן שאומר שאם אתה יודע שלוש שפות אתה טרילינגואלי, אם אתה יודע שתיים אתה בילינגואלי ואם אתה יודע אחת – אתה אמריקני. החיילים האמריקנים לא מדברים, שלא לדבר על כותבים, פאשטון ואורדו. שנית, גם אם הם ידעו לכתוב, רוב האפגנים לא קוראים בלוגים, כי אספקת החשמל שלהם היא לא סדירה. שלישית, עוד לא נולד הצבא שיהיה מסוגל לאפשר לחיילים שלו להתבטא בחופשיות – זה יפרק במהירות את המשמעת. רביעית, לא ברור למה, לעזאזל, להאמין למה שכותב חייל. הרי להוציא סדיסטים מושבעים, אף אחד לא יתרברב מרצונו בביצוע מעשי זוועה. וחמישית, גם אם גדוד של חיילים-סופרים יתגייס לאפגניסטן, כולם בקיאים בספרות האורדו הקלאסית, ויחלקו לכל ילד קינדל עם הכתובת של הבלוג שלהם – זה לא יעזור כלום, בפעם הבאה שאל ג'זירה תשדר תמונות של איברים פנימיים מפוזרים סביב פצצה אמריקנית שרימתה בבחינות האייקיו.

אז מאיפה בא רעיון העוועים הזה? מהשאריות המעשנות של התפיסה שהרשת תגאל אותנו, שהיא לא תהיה כמו כל החוויות האנושיות שקדמו לה, שהיא תביא חופש – אותה תפיסה שגרמה לחברות התוכן להסס באופן גורלי לפני יותר מעשור. הם כבר התאוששו ממנה. בצבא, כמסתבר, זה קורה יותר לאט.