גרסת הבמאי

מה המשותף למוני מושונוב, רמי הויברגר, תיקי דיין, יוסי פולק ונתן דטנר? חמשתם שחקני תיאטרון מובילים שיזכו בעונה הקרובה למחיאות כפיים דווקא כבמאים. התופעה מוכרת עוד מימי שייקספיר ומולייר. מאות שנים אחריהם היו אלו לורנס אוליביה וג'ון גילגוד, ואצלנו החלוצים היו יוסף מילוא, יוסף כרמון, עודד קוטלר וגדליה בסר. "זה הדבר הטבעי ביותר, ששחקן שכבר מכיר את הבמה מאמץ את הראייה להוביל קבוצה של שחקנים במסע להבנת מחזה ומימושו", אומר עמרי ניצן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי.

תיקי דיין. לא עומדת לוותר על משבצת השחקנית | צילום: אלדד רפאלי

רוצים עוד אתגרים

מקצוע הבמאי בן קצת יותר ממאה שנה - צעיר מאוד במושגי ההיסטוריה של התיאטרון, שראשיתו ביוון העתיקה, שם הובילו המחזאי והשחקן הראשי את תהליך היצירה. "כמנהל אמנותי, אם אני מפקיד בידי במאי מחזה ושחקנים ויש עשר הצגות בשנה, נתתי לו עשירית מהתיאטרון", מסביר ניצן.

התהליך טבעי, אך עובדה שלא כל השחקנים הוותיקים רוצים לביים. "אני רציתי להתחיל לביים מתוך רצון להתמודד עם עוד אתגרים. אני לא מרגיש שגמרתי להגיד את מה שיש לי בתור שחקן", מספר מוני מושונוב, שההצגה "בגידה" בבימויו עולה בתיאטרון הבימה. מושונוב עתיד לביים בעונה הקרובה גם את "ליל העשרים" בהבימה ו"משרתם של שני אדונים" בתיאטרון הקאמרי. "אני עדיין לא מרגיש שאני בשל להיות במאי במובן הקלאסי של המילה, אבל בפירוש מרגיש שאני יכול להיות טוב בזה. התחלתי עם אתגרים, הלכתי לקלאסיקות מודרניות".

העובדה שאתה שחקן היא יתרון כשאתה מביים?

"תלוי באיזו הפקה. אם אני גם משחק וגם מביים זה קשה, כי השחקן מוזנח אצלי. אני מאמין ששחקן צריך לעבוד עם הראש של הבמאי ובשלב מסוים למרוד, והקטע של המרד בעייתי כשאתה גם מביים וגם משחק. יש יתרונות גדולים בעיקר בהבנת הפסיכולוגיה של המבצע".

בימוי, לדברי מושונוב, מורכב גם מאלמנטים אסתטיים כמו עיצוב ותאורה, שלרוב שחקנים אינם נותנים עליהם את הדעת, לצד אלמנטים ניהוליים שהוא פחות אוהב כיוצר. "התחלתי להיות מודע יותר להתנהלות ולפוליטיקות של התיאטרון. אבל אני עדיין חושב על תיאטרון במונחים רומנטיים".

חוזרים כבמאים

מוני מושונוב. "רצון להתמודד עם עוד אתגרים" | צילום: דודי חסון

בישראל, מתברר, כששחקן הופך לבמאי לא ירחק היום שבו יביים הצגה שבה כיכב בצעירותו. תיקי דיין, למשל, תתחיל בדצמבר לביים בתיאטרון הקאמרי את "הג'יגולו מקונגו" של חנוך לוין, שבה שיחקה לפני כ־15 שנים. "אני כל החיים מביימת את כל הסביבה שלי", אומרת דיין, "אני יודעת את המקצוע, אוהבת אותו ומאוהבת בו, והחלטתי שאני רוצה לעשות משהו שאני בקיאה בו מאוד. חנוך עבד איתנו כמה חודשים ועשינו עשרות ורסיות עד שהגענו לתוצאה הסופית. אני מרגישה שאני באה לשם בזמן הנכון".

יוסי פולק מוסיף שהוא מעדיף לביים מחזות שבהם שיחק בצעירותו, כמו "האב", שעלה בתיאטרון הקאמרי, ו"הצוענים של יפו" מאת ניסים אלוני, שיעלה בעונה הקרובה. "לא תמיד זה יותר קל, אבל במחזות שבהם שיחקתי לעתים עולים כל מיני רעיונות שבא לי לממש כבמאי", הוא אומר.

"שחקנים ראשיים בדרך כלל רואים את המכלול ולוקחים חלק בפרמטרים אחרים מעבר למשחק", אומר נתן דטנר, שחקן, במאי ומנהל תיאטרון באר שבע. "כשחקן הגירוי שלך אינטימי, אבל כבמאי אתה שולט יותר באמירה של ההצגה". לדבריו, ההבדל הגדול בין במאי לבמאי־שחקן הוא הבנת המצוקה האמיתית של השחקן בהתמודדות עם הסיטואציה והדמות.

אילן רונן, המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, חושב שיש יתרון בעובדה ששחקן של התיאטרון הופך גם לבמאי, גם בגלל האפשרות לאפשר לשחקנים מובילים לצמוח ולהתחבר לבית שבו צמחו. "במקרים מסוימים זה גימיק, לעומת הניסיון שלנו לבנות משהו מסודר - מוני מושונוב ורמי הויברגר כבר ביימו בעבר בתיאטרון, ושניהם עתידים לביים בעונה הקרובה. יש להם כל הכלים והכריזמה לעשות את זה, וברור שיש אליי פניות משחקנים נוספים שאני שוקל ברצינות".