איור: ליאב צברי
אביב הגיע, קינדל בא: חייבים להרוג את הספר
אין חיפוש, אין תגיות, אין רמיקסים: הספר המודפס הוא טכנולוגיה בלתי נסבלת, שמוטב שתחלוף מהעולם. כשצריך לעבור דירה, מבינים שהתענוג בהצגת ישבני הספרים לעיני האורחים הוא שמרנות שמתחזה לנאורות
אנחנו עוברים עכשיו דירה. מה שאומר אריזות. מה שאומר, במקרה שלנו, אריזות של ספרים. כן, אנחנו מאלה שלאורך השנים בקושי צברו רכוש, אבל מדפי הספרים שלהם הולכים ומתפקעים מכריכות רכות וקשות. ארגזים על ארגזים.
אתמול נשברתי. דחסתי ספרים בארגזים באמצע יום שרב. כשאחד הארגזים פקע בזמן שהחזקתי אותו בידיים שלי, מטיל צרור של ספרים על בהונות האצבע המסכנות שלי, כבר לא יכולתי יותר. שום דבר לא יכול היה להפריד ביני ובין האמת - אני שונא ספרים.
לא את מה שבתוכם, לא את התוכן, אלא את הצורה. אני יודע שהדבר הנאור להגיד זה שאין כמו ריח של ספר חדש, ושאין דבר משמח יותר לעיניים מספרייה גדושה בישבני ספרים המציגים את מרכולתם, אבל לי כל העניין הזה מרגיש כמו שמרנות שמתחזה לנאורות. ספרים, אם בודקים את זה כמו שצריך, הם משהו שלגמרי חייב למות.
זה מתחיל בעניין של סוף והתחלה. ספרים, כישויות שמחזיקות מידע, אוהבים להחזיק את המידע שלהם כבן ערובה. יש כריכה קדמית ויש כריכה אחורית, מה שנכנס ביניהן הוא הספר, ומה שלא, לא. אם רוצים לקחת חלק ולערבב אותו עם משהו אחר, אי אפשר בלי להשחית את התכשיט. בעולם של אייפודים שכל כולו שברי אלבומים שהופרדו, רימוקססו והוכנסו לפלייליסטים לפי טעם אישי, איך אפשר לקבל תופעה תרבותית מוגבלת כמו ספרים?
ונגיד שאתם רוצים לייצר לכם קלסר־אייפוד כזה. קודם כל אתם צריכים לשכפל עמודים. וזה לא שאי אפשר, אבל מרגישים את חוסר החשק של הספר לנדב מתוכו. תנסו לצלם 50 עמודים מספר עבה. אם לא תקללו את אבותיו של מי שהכריח אתכם לעשות את זה, אתם צריכים להירשם ל"הישרדות - הספרייה העירונית".
יש לי כמה מאות ספרים בבית, ואני לא יודע כמה מהם מתייחסים לדברים שרלבנטיים לצרכים האינטלקטואליים העכשוויים שלי. כי לספרייה שלי אין חיפוש. לאף אחד מהספרים אין בנפרד, ולגוף הספרים כולו אין בכלל. הספרים שלי, כמו שאמרתי, יש להם התחלה פיזית וסוף פיזי, ומי שלא נכנס בין שני הקרטונים לא יכול לדעת מה קורה באמצע. אני לא רגיל שמידע מתייחס אליי ככה, בלי חיפוש, בלי טאגים, בלי חיתוכי רוחב ואורך ועומק.
אבל לספרים מותר, כי בתי הכלא למידע האלה הצליחו לקבע את עצמם כאובייקטים שמותר, בעצם חובה, לסגוד להם, אם אתם רוצים לשמר את מקומכם כבני תרבות. מה שיקשה כמובן על הריגתם. אבל בסוף זה יקרה, כי המרד הזה מתבקש. אני, למשל, ליום ההולדת שלי ביקשתי קינדל.
9 תגובות לכתיבת תגובה