4 מסקנות מגמר גביע המדינה

1. בכל הקשור לארגון וליכולת לנהל אירוע בסדר גודל של משחק נבחרת או גמר גביע עשתה התאחדות הכדורגל בישראל קפיצה ענקית מהימים של גברי לוי, איצ'ה מנחם ושאול אייזנברג. גם אמש הארגון סביב המשחק היה מצוין ביחס לשנים קודמות. האווירה הטובה ביציעים היא גם, בין השאר, תוצר של הארגון היעיל (טאץ' יפה מאוד היו הדגלים לאוהדים). אבל כל הארגון הטוב הזה לא יכול לשנות את העובדה שאצטדיון רמת גן מביך בכל רמ"ח אבריו.

היציעים, המתקנים, השירותים, החניה, יציע העיתונים, אפילו יציע הכבוד. לא משנה כמה הארגון טוב ומעונב וכמה אילן יאבלו, מנהל האצטדיון עושה עבודת קודש, המתקן המשוקץ הזה תמיד יישאר מיוזע, מכוער, לא נעים, לא מתאים לאירוח של משחקים בסדר גודל כזה. אבי לוזון גם שונא את האצטדיון הזה ואחת מהמשימות שהציב לעצמו זה בניית אצטדיון לאומי חדש לנבחרת ישראל. לאחרונה שוחח גם עם לימור לבנת, שרת הספורט, שתסייע להריץ הליכים. גם הטוטו מוכן להשקיע כסף גדול בבניית אצטדיון חדש ויש כאלה שמשתעשעים ברעיון של הקמת אצטדיון חדש מחוץ לרמת גן על אדמה בתולית יחסית באזור שבין תל אביב לירושלים.

מה שכן בטוח זה שאיש העסקים הפרטי או החברה המסחרית שירימו את הכפפה ויתרמו (או ישקיעו בעד תמורה עתידית) את המיליונים כדי שסוף סוף יהיה בישראל אצטדיון לאומי ברמה אירופאית, יזכו לחסדי עולם מהתקשורת, הציבור והכדורגל הישראלי. וזה כבר בטוח שווה הרבה יותר ממה שתקציבי שיווק מנופחים יכולים לקנות. 

2. גביע המדינה הוא נכס שאפשר לעשות איתו הרבה יותר מבחינה כלכלית. יום גמר גביע המדינה הוא יום שאפילו הציניקנים הגדולים ביותר לא יכולים להישאר אליו אדישים. התחושות, ההתרגשות, המסורת, ההיסטוריה, הופכת אותו ליום מיוחד באמת עבור אוהד הכדורגל הישראלי.

צריך לטפח את המפעל הזה. גוף מסחרי יכול להזרים לתוכו כספים רבים עם ספונסרשיפ מיוחדת לגביע (גביע המדינה מטעם אגד, אולי?), המשחקים המרכזיים (רבעי גמר וחצאי גמר) צריכים להיות משוחקים בשבת. משחק הגמר עצמו צריך להיות משוחק ביום שבתון קבוע (יום העצמאות? שבועות?) ולהיות מלווה בהפנינג ענקי לאורך כל היום עם נקניקיות, בירה, אבטיחים, ריקודי הורה, מה לא.

האוהדים שהגיעו אמש למשחק הגיעו רק למשחק. רבים מהם הגיעו היישר מיום העבודה. חלק אספו את הילדים מהבית והגיעו במהירות – רעבים ועייפים - לרמת גן. אם את הליגה צריכה לנהל מנהלת ליגה אז את הגביע צריכה לטפח ההתאחדות כנכס שלה – נכס שאפשר לעשות איתו הרבה יותר.

3. בית"ר ירושלים סיימה אמש את עידן ארקדי גאידמק עם משחק גביע שפיצה את אוהדי הקבוצה על עונה בינונית ומעצבנת במיוחד. בעוד מספר ימים הקבוצה הזו תפורק, השחקנים המובילים יעזבו ומי שיישאר זה האוהדים. גאידמק מותיר אחריו ארגון ללא נכנסים, בחובות עמוקים ובלי היכולת להתחרות באירופה בעונה הבאה. הוא ניצל אותה והאוהדים שלה כדי לקדם את עצמו ועכשיו, בלי בושה, הוא אומר ש"רק איתי בית"ר הצליחה". בית"ר היתה קבוצה מוצלחת הרבה לפניו ואם סוף סוף מישהו גם ינהל אותה כמו שצריך היא תהיה הרבה יותר מוצלחת גם הרבה אחריו. אבל קודם כל פירוק.

4. המסקנה האחרונה מאירועי אמש היא שלישראל שוב לא תהיה נציגה בשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג בשנה הבאה. מכבי חיפה לא קבוצה טובה ברמה האירופאית ויעקב שחר יצטרך להשקיע הרבה כסף כדי להשוות אותה לרמה של אלופת נורבגיה או אלופת בולגריה – סדר הגודל של היריבות במוקדמות. שחר צריך גם להתחיל להשתמש בסטטיסטיקות פשוטות כדי להכריע למי מגיע את הכסף ולמי לא. יש שחקנים שבגלל השם שלהם, מקום הולדתם והייחוס שלהם יושבים על חוזים שאנשים רגילים יכולים רק לחלום עליהם ולא רצים אפילו 6 קילומטר במשחק כדי להוכיח שהם שווים אותם.

יניב קטן, למשל, שיחק אתמול פצוע, כביכול, ולא הפיק חצי ממה שגוסטבו בוקולי, שגם כן היה פצוע, הפיק בדקות שלו על המגרש. ליאור רפאלוב, עוד ילד מקומי שהמקומונים החיפאים טיפחו לרמת אליל נוער, לא נראה על המגרש ושלומי ארבייטמן זה סיפור על פוטנציאל שלעולם לא ימומש. מכבי חיפה תצטרך גם זרים איכותיים הרבה יותר מהקיימים ולפחות עוד שלושה ישראלים יעילים כדי להגיע לשלב הבתים המניב הכנסות של לפחות 5.5 מיליון יורו. האם זה שווה הימור של שחר? לא בטוח ששווה לו לקחת אותו באקלים הנוכחי.