בצד החדשות: הרשת לא תפיל את החומה הסינית

חלום ושברו

עם פריצת הרשת לעולמנו, לפני כ-15 שנים, חגגו אוטופיסטים-של-טכנולוגיה, ואמרו שמעתה יתחילו הדיקטטורות לקרוס, בני האדם יחיו יחדיו בשלום, ומקהלת פיקוד מרכז תשיר רק קומבאיה. הרעיון היה שהעובדה שכל בן אדם יכול לדבר עם כל בן אדם תביא לכך שאי ההבנות ייעלמו, והעם יאלץ את שליטיו לפעול כראוי. בדרכה שלה, התפיסה הזו מזכירה בצורה משונה את הניאו-קונסרבטיביות: הבדלים תרבותיים לא משנים, וכולם רוצים אותו דבר שרוצה עובד הייטק צעיר עם נטיות אנרכיסטיות מעמק הסיליקון.

וואנג דן, מנהיגם לשעבר של הסטודנטים בכיכר טיאננמן במאי-יוני 1989, חזר השבוע – ממקום גלותו בלוס אנג'לס – פחות או יותר על התפיסה הזו, מה שאומר לרעיונות מלהיבים אך טפשיים יש אורך חיים ארוך. מחקרים מצאו שהעובדה שבני אדם מקבוצות שונות ומתחרות מדברים זה עם זה לא מפחיתה את המתחים: להיפך, היא מחדדת אותם. אתה מדבר עם האיש מהצד השני ומבין שהוא באמת חושב שמה שקדוש לך הוא טמא.

יתר על כן, דיקטטורות הצליחו יפה מאד לעמוד באתגר של התמודדות עם הרשת. סין הורידה על ברכיהן את יאהו וגוגל, וגרמה להן ללקק את מגפיה, פשוט באמצעות האיום שהן לא תוכלנה עוד לפעול בסין. היא גם הקימה את "חומת האש הגדולה", שמונעת מאזרחיה לקבל מידע שעשוי לשבש את ההרמוניה שלהם. כן, קומץ דיסידינטים – ואנחנו מדברים על סין, אז מדובר ב"קומץ" שמונה מאות אלפים ואולי מיליונים – יודע איך לעבור את החומה, אבל מבחינת רוב מוחלט של הסינים, האינטרנט הוא עוד כלי לשטיפת מוח מצד המשטר.

השבוע, כשחששה האוליגרכיה השולטת ברודנות – היא מתיימרת להיות "מפלגה קומוניסטית", אבל אין מפלגות אחרות והקומוניזם בסין מת מזה יותר מעשור - לגורל שלטונה, משום התאריך המתקרב של יום השנה לטבח טיאננמן (שחל שלשום, ועבר בלי תקלות ראויות לציון), היא פשוט הורידה את השאלטר של האינטרנט. הגישה לטוויטר, פליקר, הוטמייל ושאר אתרים בסין פשוט חדלה. אתרים גדולים אחרים הודיעו שהם יוצאים, דווקא ברביעי ביוני, ליום שדרוג ושפצור של האתר.

כמה וכמה בלוגרים הגיבו באירוניה: הם אמרו שגם הם מציינים את "יום תחזוקת האינטרנט הסיני", או שהודיעו שהם יוצאים לשביתה. יש לשער שחלק, לפחות, מהאנשים האלה עמדו גם מאחורי תנועת "סוסי עשב הנהר", שגם היא הפעילה אירוניה דקה כנגד המשטר.

אבל דיקטטורות אינן קורסות בגלל אירוניה, או אפילו פרודיה. הן קורסות כשהמון זועם, רצוי עם תמיכה מהצבא, מסתער על ארמונותיהם של השליטים ורוצח אותם בדם קר או תולה אותם לאחר משפט הוגן מאד ומהיר מאד, רצוי ללא מעורבות מיותרת של עורכי דין. אירונית, אירוניה היא אחד מכליו של המשטר: היא גורמת ליריביו להאמין שהם מועילים במשהו להפלתו. בפועל, היא רק מתעלת זעם לנתיב לא יצירתי.

ואין כמו הרשת, אם אתה רוצה לפנות לנתיב לא יצירתי. מה שמוביל אותנו ל... 

נידחות חברתית מובילה לנידחות טכנולוגית 

הממשלה לא דיברה, אלא גם עשתה: היא הקימה 6,000 מרכזי רשת מהירה ברחבי בריטניה, באזור ריכוזי אוכלוסיה נטולי חיבור, וגם החלה לספק לאוכלוסיה קורסים בשימוש ברשת. האחראית על הפרויקט, הלן מילנר, העריכה שלפחות 50% מהבלתי מחוברים נמנעו להתחבר בגלל פחד מפני הטכנולוגיה. עם זאת, לאחר שהוצע להם חיבור חינמי במשך שישה חודשים, 56% מהם חידשו את המנוי. מקרב האנשים שביקשו סיוע בביתם, 97% המשיכו להשתמש ברשת לאחר מכן.

אחת הבעיות, כמובן, היא העובדה שאין די במנוי; יש גם צורך במחשב. אבל חברת הייעוץ SQW העריכה שחיבור רשת חוסך למשפחה הממוצעת 70 ליש"ט מדי חודש, וכי בהתחשב בכך, המחשב מחזיר את עלותו תוך חצי שנה.

הורידי את היד מהספרים, גוגל

אחד הפרויקטים השאפתניים של גוגל הוא פרויקט סריקת הספרים שלה. ב-2003 החלה גוגל, באופן חד צדדי, לסרוק מיליוני ספרים. לקח למו"לים כמה זמן להבין מה קרה, אבל ב-2005 הם הגישו נגדה תביעת ענק על הפרת זכויות יוצרים. ב-2007, הגיעה גוגל להסכם עם התובעים – ותמורת סכום מגוחך של 125 מיליונים, היא תקבל את הזכויות על כל הספרים שסרקה. היא גם תוכל למכור אותם.

האיחוד האירופי כבר העלה את העסקה על ראש שמחתו, וגם בארה"ב בוחן אותה הממשל בעניין. הבעיה העיקרית היא מה שמכונה "ספרים יתומים" – כאלו שעדיין יש עליהם זכויות יוצרים אבל בעליהם לא ידועים או לא זמינים. משמעותה של העסקה היא שהספרים האלה עוברים בפועל לרשותה של גוגל. פרופ' ג'יימס גרימלמן מאוניברסיטת ניו יורק, שחוקר את הנושא – ויש לציין שהמחקר ממומן בחלקו על ידי מיקרוסופט – אומר שחלק מההסכם הוא שמהרגע שהפרויקט יעלה לאוויר, כל אדם אחר שינסה לסרוק את אחד הספרים ה"יתומים" יהיה חשוף לתביעה כבדה מצד גוגל. לדבריו, הדובר הופך את גוגל למונופול בתחום הספרים.

ארגוני זכויות גולשים הביעו חשש נוסף: כדי לקרוא את הספרים המקוונים, על המשתמש להחזיק בחשבון גוגל. המשמעות היא שגוגל תדע אילו ספרים קראת, אילו מהם עניינו אותך, ואילו מהם קנית. והיא כבר מחזיקה יותר מדי מידע על המשתמשים.

פרקליטה של גוגל טוען בתגובה שלא נוצר כאן מונופול, כי מנוע חיפוש אחר יכול להגיע לאותה עסקה עם הסופרים כמו גוגל, ובכל מקרה- הקונגרס יכול לחוקק חוק בנושא, אם הוא חושש. הטענה האחרונה אפילו לא ראויה לתגובה, ובפעם האחרונה שבדקתי לא היה שום מנוע חיפוש שהחזיק באותה כמות מצלצלים כמו גוגל, או אפילו בסביבה. יש לקוות שהממשלה תעשה את תפקידה ותגדע את זרוע התמנון הזו.

ולמריבת הגיקים השבועית...

ישנו מנוע חיפוש בשם מהאלו (Mahalo), והוא מופעל על ידי אחד היזמים הססגוניים ביותר בתחום, ג'ייסון קלקאניס. הלז איננו רק יזם, אלא גם בלוגר בעל השפעה. לא בהכרח השפעה חיובית: בסקר שנערך בתחילת השנה, שבנימוס נאמר עליו שלאסטרולוגיה יש יותר ערך מדעי ממנו, הפסיד קלקאניס בנקודות את תואר "האדם השנוא ברשת" למייקל ארינגטון.

ומסתבר שזה לא בלי סיבה. לאחרונה הפך קלקאניס את מהאלו למקבילה משונה מאד של וויקיפדיה: הוא רוצה שגולשים יכתבו לו ערכים. בתמורה הוא משלם להם – או, ליתר דיוק, מעמיד פנים שקיימת סבירות שהם יקבלו ממנו כמה זלוטעס. הוא טבע מטבע משלו, "דולר מהאלו", ששווה 75% מדולר – והוא מבטיח לשלם למשתמשים שטרחו לכתוב עבורו טקסטים 50% מההכנסות מהמודעות שיהיו בערך שלהם. ומאחר והוא משלם להם ב"דולרי מהאלו", הוא בעצם נותן להם רק 37.5%.

כבר נשמע מאוס, לא? חכו, זה מתפתח. מנהלי אתר Fluther, שגם הוא עוסק בשאלות ותשובות, האשימו את קלקאניס השבוע בכך שהוא לוקח את טוויטרי-התשובה שכותבים העובדים שלהם, ומשתמש בהם בתור תוכן באתר שלו ללא מתן קרדיט. הם צירפו מספר צילומי מסך של דוגמאות. התגובה של קלקאניס היתה מתחמקת במיוחד: הוא אמר שמותר לו להשתמש בתוכן שהוא מוצא בטוויטר. הם טענו, ועל פניו הטענה נכונה, שא. הדבר אסור על פי תנאי השימוש של טוויטר, וב. שכאשר הוא לוקח תוכן שלהם, מסלק את הקישורים, ומציג את התוכן כאילו נכתב במהאלו – מדובר בהונאה.

עם קצת מזל, זה ייגמר בבית משפט.