הספורט האמריקאי חוגג על כספי הציבור

בקרב בין כסף ליופי ניצח הכסף. בנוק אאוט. נדחתה הצעתו של המעצב הידוע פרנק גרי לארנה החדשה של כדורסל שאמורה להיפתח בברוקלין, ומה שיקום שם - אם בכלל - ידמה יותר לקובייה נטולת אופי מאשר למונומנט עירוני. ברוס ראטנר, הבעלים של הניו ג'רזי נטס מה־NBA ואיל נדל"ן, מנסה לפתח במקום פרויקט בעלות כוללת של 3 מיליארד דולר, אולם ספק גדול אם יש לו ההון הדרוש.

מהר, זה כסף של אחרים

הקלישאה "עזוב אותך מחיי אדם, מדובר כאן בכסף!" נפוצה באמריקה, ולכן גם במדור הזה. ובכן, כעת הוסיפו לתחושת השליחות והחיוניות האמריקאית את המחשבה על כסף של אנשים אחרים: ראטנר חייב להתחיל לבנות עד סוף השנה, או שייאבד זכות לכ־150 מיליון דולר מכספי הציבור שאמורים לעזור לו בבנייה. וכשהמיליארדרים של אמריקה מריחים סכנה - כלומר, שכספי הציבור לא יגיעו אל כיסיהם - הם הופכים יעילים מאוד. משום כך פועל כעת ראטנר לזרז את כל ההליכים, וכמו כן חישב ומצא שזול יותר להשקיע 220 מיליון דולר, עלות העיצוב החדש, מול כמיליארד דולר, עלות הפרויקט בעיצובו של גרי.

ג'יי.זי. חבר של לברון אבל האם הוא יביא אותו לקופסה? | צילום: בלומברג

לברון ישחק בקופסה?

"מה שלא חשבתם על העיצוב של גרי - גדול מדי, מנופח מדי - אין ספק שזו היתה אדריכלות מלאת מחשבה", כתב ניקולאי אורוסוף, מבקר האדריכלות של "הניו יורק טיימס". "הפרויקט שבו שולב האצטדיון בין מגדלים המדמים זכוכית שבורה היה תוספת בולטת לקו הרקיע של ברוקלין. וגם זה היה ניסיון תוסס לפגוש את חיי העיר שלמטה. העיצוב החדש של חברת אלרבי בקט הוא קופסה עצומה ונטולת אומץ, שתתאים בנוחות רבה יותר לשדה תירס מאשר לצומת מרכזי של מטרופולין גועש".

אלרבי בקט, רק נציין, אחראית לכמה מהאולמות ב־NBA, ביניהם ביתן של קליבלנד, בוסטון וסן אנטוניו. ובכל זאת, ההצעה של גרי אמורה היתה להיות מרכיב נוסף ברשימת הפיתויים שיוצגו ללברון ג'יימס, עם תום חוזהו בקליבלנד ב־2010, בניסיון להפוך מסמלה של קליבלנד לסמלה של הנטס.

הנטס אמורים לעבור מניו ג'רזי האפרורית לברוקלין, רובע בעל היסטוריה ספורטיבית גאה ומיתוג טוב יותר מאשר מה שמכונה "הצד הלא נכון של נהר ההדסון".

בכלל, דומה שאין עיר שמתחרה בניו ג'רזי מבחינת הדימוי הנמוך של המותג, זולת אולי פלוג'ה. לברון עצמו מיודד עם אחד הבעלים של הקבוצה, הראפר ומפיק המוזיקה ג'יי.זי, והקשר הזה הוא שמשכנע רבים בעיתונות האמריקאית להאמין שאם לברון יעזוב את קליבלנד, יהיה זה לנטס.

אולם חדש הוא תמריץ גדול לשחקנים, שכן הם יכולים להופכו למורשת שלהם. כך היה עם טים דאנקן בסן אנטוניו, שאיים לעזוב לולא יקבל ארנה טובה. כעת נשאלת השאלה האם ג'יימס ירצה לעבור לשחק בקופסה, ואם כן, אז למה לא בקופסה המקורית, כלומר בנתניה.

עסק טוב

הדיון האסתטי כאן הוא מהותי - האם רק שיקול כלכלי צריך להכריע או גם שיקולים אחרים, כמו התחדשות של שכונות, דבר שקשה לדרבן אותו כאשר בטונדת ענק שוכנת בלב הבלוק. זאת ועוד, יש כאן שיקול של כספי ציבור — האם אין חובה שאלו יתרמו גם לרווחת התושבים, ועוד קודם לכך, האם יש בכלל הצדקה להעברת כספי ציבור לטובת הספורט המקצועני.

נתחיל בשאלה השנייה, כי קל לענות עליה במילה אחת: לא.

אין הצדקה לפיזור כספים עבור המשיכה שיוצר הספורט המקצועני. מחקר מ־2004 הראה שניתן בקלות גדולה למדי להשיב את כל כספי הבנייה בתוך פרק זמן קצר יחסית. הכלכלנים מארק פויאטרה ולארי האדלי מאוניברסיטת דייטון בדקו 13 אצטדיונים שנבנו בעידן החדש, כלומר מ־1989 ועד 2001. הם שקללו פנימה את הצלחת הקבוצה, מחירי הכרטיסים, תכולת האצטדיון ותקופת "ירח הדבש" שלו, שבו הוא נחשב לאטרקציה תיירותית, וגם משכורות השחקנים.

לפי המחקר, בעונה הראשונה אמור אצטדיון שעלותו 268 מיליון דולר לייצר 33 מיליון דולר, ובתוך חמש שנים לכסות את מחצית ההשקעה. העלות המלאה תוחזר בתוך 12 שנים, ובתוך 20 שנים הפער בין ההכנסות לבנייה יעמוד על יותר מ-100 מיליון דולר. האם עסק בר קיימא ורווחי, שאלו החוקרים, איננו תמריץ מספיק כדי להקים אצטדיון?

הציבור מטומטם...

ובל נשכח שבנייה פרטית היא יותר פונקציונאלית ומוטית רווח, ולכן מונעת בזבוז כפול של כספי הציבור. זאת ועוד, לבעלים יש נטייה קודם לקבל אישור להזרמת כספי ציבור ולאחר מכן למתוח את הסכום ולהגדילו.

כך היה כשנבנה אצטדיון הבייסבול קאמדן יארדס בבולטימור, בחריגה זעומה של 40% על חשבונם של הבולטימורים. וכך שילמו הניו־יורקרים פי ארבעה מכפי שהבטיח להם ג'ורג' סטיינברנר, הבעלים של הניו יורק יאנקיס, ששיפץ את יאנקי סטאדיום בשנות השבעים המאושרות.

מהבחינה הכלכלית אין אפוא הצדקה להשתמש בכספי משלמי המסים לבניית מתקנים לספורט מקצועני.

כמובן, ככל שיותר בעלים קיבלו עזרה ממשלתית, כך הפכו עמיתיהם חמדנים יותר, מה שבתורו העמיק את הבעיה. למעשה, הבעיה הפכה נפוצה כל כך עד שהאצטדיון האחרון שנבנה בכסף פרטי בלבד הוא אצטדיון SBC בסן פרנסיסקו, שהושלם ב־2001, וקדם לו דוג'רס סטאדיום שהושלם אי שם ב־1964. במילים אחרות, בארבעת העשורים האחרונים כמעט כל אצטדיון שנבנה קיבל תמיכה של כספי ציבור. למעשה, לא פחות מ-70% מעלות האצטדיונים שנבנו בשנים 1990-2005 הגיעה מכיסי הציבור. 

גם מבחינת ההשפעה על הסביבה העירונית, קיימים מחקרים המראים שההוצאה על ספורט תתמוך בכלכלה העירונית. אלא שמחקר שנערך בוושינגטון, קודם שקברניטי העיר משכו אליה קבוצת בייסבול, בחן 37 ערים שתומכות בספורט והראה כי אליה וקוץ בה: לא רק שההוצאה על הספורט מקוזזת מהוצאות אחרות, אלא שקבוצות ספורט מקצועניות מושפעות מאובדן משרות ומירידה קלה בשכר הריאלי בעיר.

ועכשיו, ברוס ראטנר, שממילא שנוא על אוהדי הנטס, מוסיף עוד סיבה מדוע הספורט רע לעסקים: כי הוא מכוער. גם כאן ראטנר קובע שיא חדש, אפילו לעצמו, כי מי דמיין שבאמריקה יחשבו על ספורט וכיעור במשפט אחד?