במת כלכליסט: הירשזון כמשל

מהי אחריותו של מי שעומד בראש המערכת התאגידית לפעולות המבוצעות בתוככי התאגיד? שאלה זו עלתה מחדש בפסק דינו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, אשר טען כי יש להפריד בין פרשת השחיתות שהתרחשה בהסתדרות העובדים הלאומית ובעמותת נילי, שבה הודו כל הנאשמים האחרים פרט להירשזון, לבין התנהלותו בשני התאגידים ובכספים באותה תקופה עצמה.

טענת ההגנה של הירשזון היתה כי הוא לא היה מעורה בעשייה היומיומית בשני הגופים האמורים. הוא עמד מעל לדברים, כאשר רק ענייני המאקרו היו במרכז מעייניו ודבר מן המתרחש בתאגידים לא הגיע לאוזניו.

בעומדו על דוכן הנאשמים בביהמ"ש הדגיש הירשזון את מקומו המרוחק והבלתי מתערב: "אני מטבעי לא איש שמתעסק במיקרו", אמר. "יש לך דירקטוריון, יש לך יועץ משפטי, יש לך מנהל חשבונות, יש לך מבקר, ובאותו רגע הגוף הזה אחראי על מה שהוא צריך לעשות. יושב ראש צריך לעסוק במאקרו".

שאלת ההסתמכות של דירקטור או יו"ר על אנשי הפנים בחברה מוכרת בדין, אולם טענת ההגנה התבססה על היעדר ידיעה מה קורה בתאגיד ולא על הסתמכות. הירשזון טען כי היה מנותק מהעשייה היומיומית בהסתדרות בכלל, ומהשחיתות שחגגה בה בפרט. ביהמ"ש, בהתייחסו לטיעון זה, הדגיש בפתח הדברים כי "למותר להזכיר, כבר כאן מיד, כי טיעון זה חסר נפקות הוא על קביעת אחריותו של מי שהיה יו"ר הוועד המנהל של התאגיד לאורך כל התקופה".

ביהמ"ש מדגיש כי על מנהל בתאגיד, קל וחומר על העומד בראשו, מוטלת החובה להבטיח בראש ובראשונה נוהלי התנהגות נאותים וטוהר מידות. ביהמ"ש דחה בתוקף את הטיעון בדבר אי־ידיעה, בקובעו כי מנהל וכן דירקטור נושאים באחריות עליונה למתרחש בתאגיד שבניהולם: "והדברים ברורים, שאם לא כן מה טעם בישיבתם שם?"

זה לא עניין של כבוד

פסק דין זה ממשיך את קו הפסיקה בשנים האחרונות, המעצימה ביותר את חובת הזהירות והמיומנות של הדירקטורים. אם בעבר התייחסו לכהונה בדירקטוריון כתפקיד ייצוגי בלבד, ביהמ"ש העליון שינה בתכלית שינוי את גישת העבר. בפרשת בנק צפון אמריקה ניפץ ביהמ"ש העליון את תיאוריית הכבוד באומרו: "היות אדם דירקטור אינו רק עניין של כבוד או כיבוד. אין זה גמול על שירותים שניתנו בעבר למדינה ולחברה". חידושה החשוב של ההלכה הינה העלאת דרגת המיומנות של הדירקטור מדרגת "אדם סביר" למקצוען סביר, כאשר ממקצוען נדרשת רמת מיומנות גבוהה יותר ומקיפה יותר מזו הנדרשת מאדם סביר.

דגש נוסף למהפך במעמד הדירקטור ניתן לא מכבר בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפרשת פלד־גבעוני. שלושה דירקטורים חיצוניים הודו כי החברה שבה כיהנו לא דיווחה במועד דיווח תקופתי. בנוסף לקנס, גזר ביהמ"ש על הדירקטורים איסור לכהן כדירקטור במשך חמש שנים, באומרו: "ידע כל דירקטור כי הוא יכול לכהן כך רק אם הוא ניחן בכישורים המתאימים. כהונתו אינה פרס בעבור שירותים שניתנו בעבר, אינה גמול על נאמנות למאן דהוא... וגם זאת עליו לדעת - אם יחטא באלה ויפעל שלא כדרך שהיה פועל בה דירקטור סביר, הוא עלול לתת את הדין".

ימי הקפה והביסקוויטים

מיד לאחר הינתן פסק הדין, ביולי 2007, ערכה רשות ני"ע כנס מיוחד שהוקדש לנושא אחריותם של דירקטורים. דברי יו"ר הרשות הדהדו באוזני מאות המשתתפים: "כללי המשחק השתנו", אמר. "החשיבה הישנה, שהדירקטור יושב, שומע בנחת את דברי ההנהלה, שואל שאלה או שתיים לפרוטוקול ומצביע - חלפה עברה מן העולם. ימי הקפה והביסקוויטים נגמרו".

דבריו של יו"ר הרשות כוונו בעיקר לחברות בורסאיות, אך ישימים לכל גוף בעל אופי ציבורי. חשוב כי נושאי תפקידים ציבוריים ישננו את הדברים שנאמרו: "אנו נפעל הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי - אם הדבר יידרש. לא נהסס לחקור דירקטורים שלתפיסתנו היו שותפים, הן בכוונת מכוון, הן בעצימת עין והן ברשלנות, לפעולות בלתי חוקיות שנעשו בחברה" . הכרעת הדין בפרשת הירשזון הינה, אפוא, נדבך נוסף במגמה המרחיבה את אחריותם של דירקטורים ונושאי משרה, שלפיה חובה לצפות ליתר עניין, יתר עירנות ויתר אחריות בתפקידם.

הכותב הוא פרופסור למשפטים ויו"ר הפירמה גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי גרינברג ושות'