אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בצד החדשות: אפוקליפסה עכשיו, ממש עכשיו צילום: shutterstock

בצד החדשות: אפוקליפסה עכשיו, ממש עכשיו

לוחות מודעות ילמדו להבחין בין גברים ונשים ויגיעו לשיאים חדשים של חודרנות בפרסום, בית משפט איטלקי מסרב לקבל IP כמזהה אוטומטי, הרשת פוגעת בקשרים עם המשפחה (אבל לא עם החברים), וקרב הגיקים השבועי

20.06.2009, 12:44 | יוסי גורביץ

פילוח מגדרי מדויק

בשנות השמונים רווח ז'אנר אפל במיוחד של מדע בדיוני, שנקרא סייברפאנק. הוא התרחש בדרך כלל באזור שנת 2020 (משחק תפקידים מוצלח בתחום נקרא Cyberpunk 2.0.2/0) והוא התמקד בשינויים שעורכת הטכנולוגיה בבני האדם. הרשת שלו היתה מתקדמת מעט יותר מזו שלנו, עם אוואטרים שמשוטטים ברשת ומבצעים פעולות פיזיות במרחב הקיברנטי כתחליף לתכנות.

בני האדם למדו להחליף את אברי הבשר שלהם באברים אולטרה-טכנולוגיים. שדרוג מקובל היה סלולרי שמותקן בתוך האוזן, מופעל באמצעות גלי מוח. התאגידים היו חזקים, המדינות היו חלשות, משבר כלכלי ריסק את כולם פרט לאליטה דקה (אבל לכולם היה כסף לטכנולוגיה-עילית), העולם היה מזוהם, מזג האוויר הלך לאלף עזאזל, הציפור האחרונה מתה ב-2013.

בעתיד, המפרסמים יידעו עליכם הכל. בעצם, כבר עכשיו, צילום: shutterstock בעתיד, המפרסמים יידעו עליכם הכל. בעצם, כבר עכשיו | צילום: shutterstock בעתיד, המפרסמים יידעו עליכם הכל. בעצם, כבר עכשיו, צילום: shutterstock

נשמע מוכר?

אחד האספקטים הבולטים של הז'אנר היה החודרנות של הפרסום. המפרסם יידע עליך הכל והתאים לך את הפרסומות. זה לא תמיד עבד – כמו במציאות, רוב הזמן זה לא עבד – אבל לקורא בשנות השמונים זה היה נראה מפחיד לאללה.

בנימה אפוקליפטית זו, הכריזה השבוע הסוכנות הסינגפורית למדע, טכנולוגיה ומחקר שהיא הצליחה לפתח תוכנה שמסוגלת להבחין בין גבר ואשה, אם הם עומדים מול מצלמה שלה. היא עובדת גם על פיתוח אחר, שיאפשר לה לזהות את גילו של המביט במצלמה.

למה זה חשוב? ובכן, השימוש הראשוני שהחבר'ה החרוצים בסינגפור חשבו עליו הוא לוחות מודעות. הלוח יוכל לזהות מי מביט בו – גבר, אשה, ילד, ילדה – ומיד להציג לו את הפרסומת המותאמת לפלח השוק שלו. היא גם תעקוב אחרי המביט בפרסומת כדי לראות כמה זמן הוא בזבז מולה. נהדר. השלב הבא, כנראה, הוא אייפון שנכנס לך ישר לאוזן, תמורת אחת הכליות שלך.

אלמנט מרכזי נוסף של סייברפאנק היה ניכור. מה שמוביל אותנו ל...

האם איש לא יחשוב על הילדים?

הרשת משנה, באיטיות ובעקביות, את דפוסי ההתנהגות של רוב משתמשיה. הספרייה, למשל, הפכה למשהו מן העבר, אלא אם הנושא שאתה מחפש הוא אזוטרי במיוחד, או שאתה זקוק לאסמכתא רצינית. על מה שהיא עשתה לעיתונים מיותר להרחיב את הדיבור.

כעת, טוענים חוקרים, היא גם מרופפת את הקשר של התא המשפחתי. ממחקר שנערך במרכז אננברג לעתיד הדיגיטלי של אוניברסיטת דרום קליפורניה עולה ש-28% מהנשאלים אמרו כי הם מבלים פחות זמן עם משפחתם. ב-2006, לשם השוואה, רק 11% אמרו זאת. החוקרים מקפידים לציין כי הנשאלים לא אמרו שהם מבלים פחות זמן עם ידידיהם. במחצית הראשונה של העשור, אמרו נשאלים לחוקרים כי הם מבלים בממוצע 26 שעות בחודש עם משפחתם; כעת, עומד הנתון על 18 שעות בלבד.

התוצאות מעלות, אם ערב משפחתי חשוב לכם על כל פנים, כמיהה לעידן הישן והרע של הטלוויזיה, שם יכלו בני משפחה אחת לשבת סביב מסך מרצד ולתקשר זה עם זה בנהמות או במשפטים בני שלוש הברות. עכשיו, טוענים חוקרים, אפילו זה מתערער: הגלישה ברשת דורשת יותר תשומת לב מכדי שאפשר יהיה לעשות אותה בחברת בני משפחה.

חזרה לשלטון חוק

התופעה המרגיזה ביותר בכל הדיון על פיראטיות, וכזו שגורמת גם לאנשים שמתעבים גנבי תוכן להסס, היא העובדה שתעשיית ההקלטות פשוט דילגה על שלב הראיות. היא התרגלה למצב שבו, אם היא מאשימה מישהו ושולחת לו מכתב מספיק מאיים, הוא מקיא לה את הסכום שהיא דורשת מבלי להגיע לבית משפט. חוקי "שלוש העבירות" שהועברו בצרפת (ונפסלו) ושנשקלים בניו זילנד קובעים שאפשר לנקוט סנקציות כנגד חשוד בגניבת תוכן מבלי לטרוח בכל הנושא המעיק הזה של ראיות.

תעשיית ההקלטה טוענת שיש לה הוכחות: מי שמוריד שיר, או סרטון, משאיר מאחור את כתובת האיי.פי שלו. אבל הכתובת הזו רחוקה מלהיות ייחודית: אם מישהו רוכב על הוויי-פיי של המשתמש, למשל, הוא עושה שימוש לרעה באותה כתובת. כבר היו מקרים של קשישים מהוגנים שהואשמו בהורדת סרטי פורנו הומוסקסואלי קשה על לא עוול בכפם. כחלק משטיק נבזי יותר, החוליגנים של פיראט ביי עשו להם למנהג להכניס כתובות איי.פי לא קשורות לרשימת האנשים שגנבו תוכן בסיועם. כלומר, הפלילו חפים מפשע.

בדיוק מסיבות אלה, קבע השבוע בית משפט איטלקי שאין די בכתובת איי.פי כדי למצוא אדם אחראי לגניבת תוכן. הכתובת מצביעה רק על החיבור, לא על המשתמש בו. ללא ראיות נוספות, אין די בכך כדי להרשיע. ההחלטה, ראוי לציין, התקבלה לא רק על דעת השופט, אלא גם על דעת התובע. איטליה היא מדינת איחוד אירופי (אם כי, יש להודות, המסורת המשפטית שלה נחשבת לחשודה משהו): לפסק הדין הזה צפויות להיות השלכות בכל אירופה, ואולי גם מעבר לה.

וכך גם צריך להיות. חברות ההקלטה טוענות שגניבת תוכן היא פשע. הן צודקות. כיוון שכך, יואילו נא ויעמדו בסף הראיות הנדרש להרשעה בבית דין פלילי.

בפינה הימנית – אפל "החונקת" מקופרטינו; משמאל, פאלם "השבה לתחייה"...

באפל לא אוהבים תחרות. שונאים שם הרבה דברים אחרים – יחס ראוי ללקוחות ולספקים, למשל, או שקיפות, או יושר בסיסי – אבל במיוחד שונאים שם תחרות. כשהודיעה פאלם בתחילת השנה על כוונתה להוציא את ה-Pre, טלפון המצויד בצג מגע, מיהר המנכ"ל בפועל טים קוק לרמוז בגסות שייתכן שאפל תשבש את השקת המוצר באמצעות תביעה: לטענת אפל, הפטנט שלה על צג מגע אוסר על חברות אחרות להשתמש בו.

אפל לא ניסתה את זה בבית המשפט, וחבל. עכשיו היא מגיעה עם איום חדש. אחד הפיצ'רים של ה-Pre הוא סינכרוניזציה עם חנות המוזיקה של אפל, האייטיונז. המשמעות היא שאפשר למעשה להשתמש ב-Pre בתור אייפוד.

הרעיון מעורר החלחלה הזה, והנזק שהוא צפוי לגרום לסביבתו של בעל המכשיר, די היה בו כדי לדון את יוצרו לארבעים מלקות. אבל איכשהו, אפל בכל זאת הצליחה לגרום לפאלם להיראות טוב. היא הודיעה השבוע שה-Pre אולי מסתנכרן עם האייטיונז עכשיו – אבל בכלל לא בטוח שזה מה שיקרה בגרסאות הבאות של האייטיונז. כלומר, איום די מפורש בשיבוש ההבטחות של פאלם באשר ל-Pre. אפל עשתה את השטיק הדי מסריח הזה פעם אחר פעם, כפי שיכול להעיד כל מי שרכש אייפון פרוץ: גרסאות התוכנה של האייפון מיועדות, בין השאר, לדפוק את מי שמסרב לשחק לפי הכללים של סטיב ג'ובס.

לזכותה של פאלם ייאמר שהיא לא נבהלה, והיא אמרה שהיא תדע כיצד לטפל בתקלה, אם זו אכן תקרה. יצוין שקור הרוח הזה נובע, בין השאר, מכך שמנכ"לה של פאלם, ג'ון רובינשטיין, היה פעם בכיר באפל. הואמכיר את כל השטיקים והטריקים של סטיב ג'ובס ומעריציו.  
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות