הרמת מסך

אחד מהפעלים היוצאים של שותפות הגורל היהודית הוא לראות בהצלחתם של ענקים כברברה סטרייסנד או סטיבן ספילברג חלק מהצלחתנו. הכפפת הגנום היהודי הזאת רלבנטית גם במקרה של עמנואל (מני) אייזנברג, מהמפיקים החשובים ביותר הפועלים בברודוויי. אייזנברג (75) אינו ציוני מרחוק, אלא כזה שמקפיד להגיע לכאן פעם בשנה למשך שבוע כבר 20 שנה, כשהוא מלווה בקולגות מברודוויי. אחרי שאייזנברג סיים לתור את הארץ השנה הוא התפנה לקצת עבודה, הפעם בתיאטרון הקאמרי, שאת חלק מהנפשות הפועלות בו, כמו נעם סמל ויוסי גרבר, הוא מכיר שנים.

"המטרה העיקרית שלי היא להפוך אותם לציונים אחרי ביקורם פה", מסביר אייזנברג, "הדרך היחידה לשנות את התדמית של היהודים בניו יורק היא להביא את האנשים לפה. בברודוויי, אם מישהו מעז לומר משהו אנטישמי יש 500 אנשים שיסתמו לו את הפה".

אייזנברג, שזכה עד היום ב־41 פרסי טוני, הוא הבעלים והמנהל של ענקית ההפקות Iron Man Productions. הוא נולד בברונקס, לאב (ג'ושוע) שניהל את ארגון העבודה הציוני. כילד התאהב בתיאטרון אחרי שצפה בדודו, וולף ברזל, משחק רבי בתיאטרון היידי.

אני וסיימון

לאייזנברג חברים רבים בתעשייה, אבל עם ניל סיימון, שאת מחזותיו העולים בברודוויי הוא מפיק בקביעות מ־1972, יש לו קשר מיוחד. "את ניל סיימון פגשתי לראשונה באמצעות חברי רוברט רדפורד, שהגיע לניו יורק ב־1962 לשחק במחזהו 'יחפים בפארק'. רוברט הקים קבוצת בייסבול והזמין אותי לשחק בה, וגם סיימון שיחק בה. ב־1970 ניל שאל אם ארצה להפיק את מחזהו 'The Sunshine Boys'; מובן שהסכמתי, והשאר היסטוריה".

רעייתו של סיימון, השחקנית הוותיקה איליין ג'ויס, הזכורה בעיקר מתפקידה במחזמר "שוגר" על חיי מרילין מונרו, הצטרפה השנה לפמליית אייזנברג. "כבר הרבה זמן אני רוצה לבקר בישראל, ולבוא עם מני היתה הזדמנות נהדרת. אני יודעת שאחזור לכאן", היא אומרת. ג'ויס מספרת שלא היא האשה שלה כתב סיימון את תפקידי הנשים במחזותיו וסרטיו, אלא מרשה מייסון — אולי כי היא נשואה לסיימון רק 11 שנה.

בסתיו הקרוב יעלו על בימות ברודוויי שלוש ההפקות האחרונות של אייזנברג לפני פרישתו: העלאה מחודשת של המחזות "יומן חוף ברייטון" ו"בדרך לברודוויי" והמחזמר "Ragtime", העוסק בין השאר במהגרים יהודים. "אני בן 75 ומספיק לי", אומר אייזנברג באחד מרגעי המנוחה האחרונים שלו לפני הכניסה למירוץ המטורף של עבודה על ההפקות. כשאני שואלת אותו אם זו העת לפרישה, הוא משיב: "יכולתי לפרוש כבר לפני שנים, אבל זה משהו שצץ ואני רוצה לעשות. יש לי חמישה ילדים לשלם עליהם לקולג' ועוד נכדים. אבל תראי שהשנה יהיו הרבה פחות הפקות בברודוויי".

פעם היה יותר טוב

כשהוא מדבר על ישראל הפנים של אייזנברג מחייכות, אבל כשעוברים לדון במצבה הכלכלי של התעשייה הפנים מרצינות באחת. "המצב בברודוויי לא טוב, אבל עדיין לא נורא. בשנה הבאה יתחילו הבעיות האמיתיות, ויהיה קשה מאוד לגייס כספים וגם למכור כרטיסים. מה שקוראים בעיתונים האמריקאיים אינו מדויק. היו הרבה הפקות שנפלו וכשלו ועלו המון כסף. היו גם כמה הצלחות, אבל זה מפני שגבינו הרבה כסף לכרטיס, ואי אפשר לעשות את זה יותר, כי אנשים ותיירים כבר לא רוצים לשלם הרבה כסף. המחיר והעלות עולים, ובנקודה מסוימת מה שיקרה הוא שיהיו פחות ופחות הפקות, והקהל יהיה סלקטיבי יותר. התיאטרון בברודוויי הוא מסחרי בלבד ותמיד היה. יש איזון מלא בין אמנות לכסף".

"sunday in the park with George", ההפקה של אייזנברג מ-1984 זכתה בפרס הדרמה דסק בקטגוריית המחזמר הטוב ביותר | צילום: בלומברג

המשבר משפיע על יכולת גיוס הכספים להפקות?

"בהחלט כן. תראי, עדיין יש לי שם טוב, 70% מהמחזות שהפקתי הצליחו, למשל 'יומן חוף ברייטון' ו'אבודים ביונקרס' של ניל סיימון ו'הדבר האמיתי' של טום סטופרד, וזה ממש לא רע. אנשים נותנים לי את הכסף כי הם סומכים עליי. אבל היו גם כמה כישלונות שעליהם לא שמעת מעולם", הוא חותם בחיוך רחב.

כמה עולה להפיק מחזה?

"2.5–3 מיליון דולר. אבל מובן שמלבד הכסף שאני מגייס אני משקיע מכיסי, ואם זה מצליח הם גם עושים כסף — זה קפיטליזם, וכשזה נכשל כולם מפסידים".

5 מתוך 41 פרסי הטוני של אייזנברג

1978: "'Ain't Misbehavin" - מחזמר שזכה בטוני ובדרמה דסק בקטגורית המוזיקה, על פי ספרם של מורי הורוויץ וריצ'רד מאלטבי הבן.

1984: "הדבר האמיתי" - מאת טום סטופרד עם גלן קלוז וג'רמי איירונס. זכה בטוני ובדרמה דסק בקטגוריית המחזה הטוב ביותר.

1985: "Biloxi Blues" - מחזה סמי אוטוביוגרפי של ניל סיימון עם מתיו ברודריק בתפקיד הראשי. זכה בטוני בקטגוריית המחזה הטוב ביותר.

1991: "אבודים ביונקרס" - מאת ניל סיימון. זכה בטוני ובדרמה דסק בקטגוריית המחזה הטוב ביותר.

2002: "Private Lives" — קומדיה מאת נואל קווארד. זכה בטוני ובדרמה דסק בקטגוריית העלאה מחודשת של מחזה.