קולע למטרה

מכריות למיטה ועד שכונת מולטי־מיליונרים על אי: דרור בן שטרית הוא מעצב רב־תחומי במלוא מובן המילה, והוא לא בוחל בדבר. "השמים הם הגבול. בעצם, גם השמים הם לא הגבול", הוא אומר, “לא מזמן שאלו אותי אם הייתי רוצה לעצב על מאדים. אמרתי בטח".

בן שטרית, רק בן 32, יושב בסטודיו המרווח שלו, "דרור", בקומה השישית במיד טאון מנהטן, ומסביר איך יכול היה לעזור לג'נרל מוטורס להיחלץ מפשיטת הרגל. "זה לא שכמעצב הייתי יכול לתכנן להם מכונית חדשה וזהו. לא - מעצב זה הרבה יותר מזה", הוא אומר, "מפתיע אותי שחברה שיש לה כזה כוח לא מצליחה להתגבר על השינויים שהעולם מכתיב. יש כל כך הרבה צורך לחשוב היום אחרת על שיווק, ייצור והפצה, על הכל".

"זו תקופה רגועה מאוד. עכשיו אנחנו רק שישה עובדים", הוא מתנצל, "לא כולל הצד של הביזנס, שזה עוד שלושה. כשהסטודיו עסוק, כמו באמצע השנה שעברה, אנחנו מגיעים ל־14–15 איש".

כורסת טווס לקפליני

אמצע 2008 היתה התקופה העמוסה ביותר בסטודיו "דרור", וכללה לפחות שלושה פרויקטים שאפתניים שעכשיו קורמים עור וגידים: אי נופש באבו דאבי, כורסת טווס לחברת היוקרה קפליני (שמחירה 6,000–10,000 דולר) וקולקציה עבור רשת טארגט. בפרויקט האחרון מצטרף בן שטרית למעצבים כמו אייזיק מזרחי, אלכסנדר מקווין ואנה סואי, שעיצבו לחנות שמתמחה בעיצוב המוני במחירים נוחים. הקולקציה עבור טארגט נכנסה החודש למדפי רשת הענק, שמחזיקה 1,699 חנויות ברחבי ארה"ב. בקולקציה כלי מיטה, ציוד משרדי, רהיטים וחפצים לבית, בטווח המחירים שבין דולר עבור פנקס ל־89 דולר לספרייה.

העברית שלו מתובלת במושגים באנגלית ("סליחה, אני לא רגיל לדבר על הדברים האלה בעברית"): "אף פעם לפני כן לא עשיתי משהו שמיועד למאס מארקט", הוא אומר, "טארגט נתנו לי הזדמנות לעצב דברים שיכולים לשמש לסטודנטים וזוגות צעירים. חשוב לי מאוד לשפר איכות חיים דרך עיצוב טוב. אבל אם מוסט אוף דה פיפל לא יכולים להרשות לעצמם לקנות את זה, אז אתה לא ממש מיישם את זה. אותו מוצר עבור חברה אחרת היה עולה הרבה יותר, כי הייצור ההמוני מוזיל מאוד את המחירים. מגבלות תקציב גם תורמות ליצירתיות. אם אני צריך שהספרייה תעלה פחות ממאה דולר, אני צריך לחפש דרכים יצירתיות לעשות את זה".

אמן תעשייתי

הפרויקט של האי נוראי (Nurai) לחופי אבו דאבי הפוך לחלוטין. מדובר ב־65 וילות, תלויות על המים ועם גינות על הגג, בשווי כולל של כמיליארד דולר. "זה פרויקט שיש לו הטיימינג הכי טוב שרק אפשר. הוא יצא דקה לפני המשבר ורובו נמכר תוך יומיים", מספר בן שטרית. "אני מת, פשוט מת לנסוע לשם, אבל הדרכון הישראלי שלי לא מאפשר לי", הוא אומר בצער.

הוא נולד בהרצליה, למד בתיכון אלון ברמת השרון, ומעיד על עצמו שתמיד היה אמן. אחרי שירות ביחידה קרבית נסע לניו יורק, למד באקדמיה באיינדהובן, הולנד וחזר לניו יורק. בהתחלה עבד לבד, מהבית, וקרא לעצמו "אנחנו" כדי לא להבהיל לקוחות. ההצלחה הראשונה שלו היתה כד מנופץ/מאוחה שנחטף על ידי החברה הגרמנית רוזנטל. מעיצוב מוצר התפתח במהירות לעיצוב פנים ולאדריכלות, ולאורך השנים עבד עם חברות כמו בנטלי, סוורובסקי, ליווי'ס ופומה. הוא הציג במוזיאון העיצוב בניו יורק וזכה לסיקור נרחב בעשרות מגזינים, בהם "ווג", "People", "Wallpaper" ו"ניו יורק טיימס". אחד האנשים שעזרו לו לפתוח דלתות הוא סוכנו, מיקלה קאניאטו, שמייצג גם את פיליפ סטארק.

המיתון לא פוסח עליו, פרויקטים אדריכליים נעצרו, אבל הוא סבור שזה לטובה: "אני חושב שזה יעשה המון טוב לעולם. נחשוב פעמיים לפני כל דבר, כי כבר אי אפשר לקטוף כסף מהעצים ולמכור בלופים. זה טוב גם מבחינה אקולוגית וגם מבחינה יצירתית. אמן עובד טוב יותר תחת קשיים".

מעצב צריך ראש עסקי?

"ללא ספק. אתה אמן, אבל אתה יוצר בשביל התעשייה. יש למוצר מחיר, וצריך להבין איך הוא נראה על המדף, איך לשווק אותו, למי הוא נמכר וכו'. אני אף פעם לא חושב על מחירים כצעד ראשון, אבל אתה לא יכול להתעלם מזה".

ניו יורק היא הבית שלו ("ניו יורק היא מבחינתי מרכז העולם"), אבל כשהוא מדבר על ישראל הוא נשמע לפרקים כאילו מעולם לא יצא מהרצליה.

הרקע הישראלי משפיע עליך?

"בטח. יש המון דברים חיוביים. בשירות הצבאי למדתי המון על ניהול, על אחריות. יש לי מוסר עבודה גבוה. גם הישירות הישראלית, שנחשבת לדבר שלילי, עוזרת. ככל שהעולם יתקדם טכנולוגית יהיה בעיניי קשה יותר לשקר ולמכור אוויר, כי הכל חשוף - וזה הופך את הכנות הישראלית ליתרון".