אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
שמוליק טופז: "מי שיש לו חלום לא חושב על אקזיט" צילום: גלעד קוולרציק

שמוליק טופז: "מי שיש לו חלום לא חושב על אקזיט"

המנכ"ל היוצא של המ־לט לא חשב על מכירה כשהנפיק את החברה ב־1993. אבל מרגע שאי.די.בי החלה להשקיע, הוא הבין שהשליטה יוצאת מידיו. על המכירה של חבילת המניות האחרונה לדנקנר הוא אומר:"אולי לא שלטנו בעיתוי, אבל בהחלט שלטנו באסטרטגיה"

25.06.2009, 12:26 | נעמה סיקולר

"אולי לא שלטנו בעיתוי, אבל בהחלט שלטנו באסטרטגיה" - כך, ספק מסכם ספק מנחם את עצמו שמוליק טופז על מכירת החברה המשפחתית שלו המ־לט לקונצרן הענק אי.די.בי.

לפני כשבועיים חתמה משפחת טופז פרק בן 60 שנה בחברת השסתומים, הברזים והמחברים, בעת ששמוליק ואחיו דני מכרו את חבילת המניות האחרונה שלהם לקונצרן של נוחי דנקנר.

בסיפורן של המ־לט ומשפחת טופז קיימים כל המרכיבים של דרמה טובה. את החברה שהחלה כמפעל קטן לייצור מחברים בקריית אתא ייסד האב הדומיננטי צבי טופז, שעלה לישראל לאחר ששרד את השואה. שני בניו של צבי, שמוליק ודני, ירשו את מקומו והצעידו את החברה קדימה, ובשנות התשעים נהפכה המ־לט לחברה בורסאית מצליחה.

חודשים ספורים לאחר ההנפקה מת האב, וסיפורה של המ־לט קיבל תפנית: הבנים החליטו לממש את חלום ההתעשרות ודלדלו את אחזקותיהם עד לפרישה מוחלטת מהעסק המשפחתי. מי שרכש את אחזקותיהם ושילם להם מיליונים רבים היה קונצרן ענק עם בעל שליטה דומיננטי, שביקש להוביל את החברה למחוזות אחרים.

"למדתי שהכלל החשוב ביותר בחיים הוא לשאול את עצמך מדי יום האם עשית משהו שונה, האם אתה מגשים חלום", כך אמר שמוליק טופז, המנכ"ל היוצא של המ־לט, בנאום הפרידה שנשא בפני 500 עובדי החברה בפארק התעשייה ציפורית שליד נצרת עילית. גם בראיון הפרידה שנתן ל"כלכליסט" הוא שב וחזר עשרות פעמים על המילה "חלום".

כדי להבין את הבסיס הנפשי שמניע את פעילותו העסקית, יש לחזור שנים רבות לאחור. "גדלתי בבית שבו היו כל המרכיבים שמטפחים בך את הרצון להצליח", מספר טופז, "עם אבא שהוא מצד אחד דומיננטי, אבל מצד שני גם פליט שואה ועולה חדש".

שמוליק טופז, צילום: גלעד קוולרציק שמוליק טופז | צילום: גלעד קוולרציק שמוליק טופז, צילום: גלעד קוולרציק

שמוליק טופז, בן 55, החל לעבוד בהמ־לט בשנת 1975. עשר שנים אחר כך הצטרף אליו האח דני, והשניים החלו לגבש תפיסה עסקית משלהם. "ככל שחלפו השנים, וככל שנכנסנו לעובי הקורה הניהולית, הבנו שהפוטנציאל הקיים בשוק הישראלי הולך וממצה את עצמו", מספר טופז. "ניסינו לשכנע את אבא שצריך להתחיל ולשווק את המוצרים גם בחו"ל. באותם ימים זו היתה החלטה פשוט מטורפת, וכך גם התייחסו אלינו. כל מי ששמע שאנחנו רוצים לשחזר בחו"ל את מה שעשינו בישראל - פשוט צחק עלינו".

"כדי לפעול בחו"ל", ממשיך טופז, "היינו חייבים הון, וכך נולד רעיון ההנפקה בבורסה. למעשה, עוד לפני ההנפקה כבר הקמנו לעצמנו דירקטוריון וכך נוצר הקשר הראשון שלנו עם שוק ההון".

נקודת הציון הבאה בקורותיה של משפחת טופז התרחשה ב־1993. "בשנה ההיא היה מבול של הודעות על הנפקות, אבל מתוך מאה חברות ויותר שהגישו תשקיפים, פחות מעשר הגיעו לקו הגמר. המ־לט היתה אחת מהן, עם מחזור מכירות של 2.8 מיליון דולר בשנה".

ומה חשב אביך על ההנפקה?

"הוא לא התנגד למהלך, אבל הוא גם לא הבין אותו. אני לא אשכח איך ערב אחד, לאחר ישיבה ארוכה במשרדים שלנו עם אנשי שוק ההון, אבא ניגש אל דני ואליי ושאל: 'למה אנחנו עושים את זה? האם היה משהו שהייתי צריך לתת לכם ולא נתתי?'. זו היתה הגישה שלו. ההנפקה גם היתה אחד המהלכים האחרונים שהוא זכה לראות, כי כמה חודשים אחר כך הוא מת".

"לא ידענו מהו אקזיט"

ב־1993, כשתכננתם את ההנפקה בבורסה, האם לקחתם בחשבון שיום אחד תמכרו את החברה?

"האסטרטגיה שהובילה אותנו בסופו של דבר למכור את המניות לאי.די.בי נולדה באמת בעת ההיא, אבל זה לא שאמרתי לדני 'בוא נתכנן אקזיט'. באותה עת בכלל לא הכרנו את המילה הזו. מי שיש לו חלום לא חושב על אקזיט, אקזיט הוא ההפך של חלום. אבל כן נכון לומר שהיתה לנו אסטרטגיה להוכיח שאנחנו מסוגלים לקחת את החברה הכי רחוק שאפשר, ובשביל זה היה לנו ברור שצריך הון ושותפים".

את השנים שלאחר ההנפקה מתאר טופז כ"מסע מטורף אחר השווקים בעולם, מסע כמעט הזוי שכלל גיוס כסף. יצרנו שותפות אסטרטגית ראשונה עם חברה מעמק הסיליקון, ובאוקטובר 1993 רכשה אפלייד מטיריאלס רבע מחברה־בת של המ־לט".

כעבור שלוש שנים זינק מחזור המכירות של המ־לט ב־40%, ושטח הייצור של החברה במגדל העמק הוכפל. האחים טופז החלו לחשוב ברצינות על בניית פארק תעשייתי שבו ירכזו את כל פעילות החברה.

"ברגע שהמסע הזה התחיל", משחזר טופז, "כבר אי אפשר היה לעצור אותו. היינו זקוקים לגיוס ולעוד גיוס. חמש השנים שלאחר 1995 היו מוטרפות מבחינתנו: עשינו חמש הנפקות, אחת ציבורית וארבע פרטיות, וגייסנו הון - אבל רק באמצעות הקצאת מניות. הסיבה שלא הנפקנו איגרות חוב לא נבעה מחוסר נגישות למכשיר הזה, אלא פשוט משום שחיפשנו השקעה פשוטה. לא רצינו לגדול על חשבון אחרים, חיפשנו מישהו שישים כסף תמורת חלק בחברה. באותה תקופה נוצר הקשר הראשון שלנו עם קבוצת אי.די.בי".

ואכן, ב־1997 מכרה המשפחה כ־10% ממניות החברה לדיסקונט השקעות (דסק"ש) מקבוצת אי.די.בי, ושנתיים אחר כך מכרה 10% נוספים.

מי יצר את הקשר?

"יעקב לסקוב, שבאותה עת עזב את ישקר לטובת דסק"ש. הוא הפגיש אותנו עם דב תדמור (אז מנכ"ל דסק"ש - נ"ס) ולמעשה ליווה אותנו בתפקידו עד 2003, השנה שבה קנה דנקנר את אי.די.בי".

וגם בעת ההיא, כשחברה כמו אי.די.בי מתחילה להשקיע בכם, האם לא שקלתם אקזיט?

"לא, אבל כן הבנו שחייבים להפריד את העסק מהמשפחה. הבנו שאם אנחנו מצרפים שותף כמו אי.די.בי, הבנים שלנו כבר לא יוכלו להיכנס להמ־לט. ההחלטה הזו הגיעה אגב לאחר חגיגות יום ההולדת ה־40 שלי, ואגב העובדה שהבן הבכור שלי הגיע למצוות.

"דני ואני", ממשיך טופז, "הבנו שכדי להריץ את החלום שלנו קדימה, חייבים להכניס שותף משמעותי, אבל גם הבנו שצריך להחליט מה המקום של המשפחה בחלום הזה. ידענו שמרגע שנכניס שותף להמ־לט, לא נשלוט בתהליך, ולא רצינו לקשור גם את גורלה של המשפחה בגורל החברה. לכן קיבלנו החלטה שילדינו לא ייכנסו לחברה".

אבל ב־2004 מכרתם עוד מניות לאי.די.בי. והאחזקה שלכם ירדה ל־14% בלבד. למה?

"הסיבה לכך היתה המשבר הכלכלי שפרץ ב־2002. עוצמת המשבר היכתה אותי בהלם, ולכן אני מכנה את התקופה ההיא 'החלום ושברו'. הרגשתי שכל העולם קורס.

"השנים 2003–2002", נזכר טופז, "היו ימי הביניים של קבוצת אי.די.בי, שבהן היא החליפה בעלות - ממשפחת רקנאטי למשפחת דנקנר. באותה תקופה גילינו שאין לנו עם מי לדבר באי.די.בי, ושרק הצוות של המפעל יוכל לעזור לנו להתרומם. נעזרנו בעובדים, אבל הטראומה של המשבר העלתה שוב את הסוגיה המשפחתית, הפעם מכיוון אחר: הבנתי שצריך להבטיח את המשפחה שלי לפחות מבחינה כספית, ובשיתוף עם דני החלטתי למכור חלק מהון המניות למען הביטחון הכלכלי של המשפחה".

בין אפריל 2004 לפברואר 2005 מכרו האחים טופז עוד 26% מהמ־לט לאי.די.בי, וירדו מאחזקה של 40% ל־14% בלבד. בתמורה הם קיבלו 13 מיליון דולר.

אחזקה של 14% אינה דומה לאחזקה של 40%.

"אמת. מרגע שמימשנו את הנתח הגדול, החל משחק חדש. סיימתי לשמש מנכ"ל וקיבלתי תפקיד ייצוגי של יו"ר הדירקטוריון. נסעתי לבוסטון ללמוד מינהל עסקים, וכשחזרתי לישראל פנה אליי עמי אראל (מנכ"ל דסק"ש - נ"ס), והציע שאחזור להמ־לט.

"התלבטתי אם להיענות להצעה", משחזר טופז, "אבל כנראה שחשתי שעליי להשלים משהו שלא הספקתי. הרגשתי שצריך לחולל מהפכה נוספת בהמ־לט, ובתקופה השנייה שלי כמנכ"ל החברה כמעט שהכפילה את היקף המכירות. אבל בספטמבר 2008 שוב פרץ משבר כלכלי".

"קיבלנו הצעה נדיבה"

כמו במשבר שפרץ בתחילת המילניום, גם במשבר הנוכחי ספגה המ־לט מוטת היצוא מכה קשה: היא נאלצה למכור חברה־בת מפסידה ביפן, ולעבור לשבוע עבודה מקוצר. מכה נוספת ניחתה עליה מכיוונה של אי.די.בי, שהודיעה לבורסה שהיא שוקלת למכור את חלקה בהמ־לט - מהלך שלו התנגד טופז. באותה עת החלו האחים טופז לגלגל את מהלך המכירה של יתרת מניותיהם לדנקנר.

טופז אינו מוכן להודות בפה מלא שיש קשר בין מכירת המניות למצבה של המ־לט - שאותה הוא מכנה "חברה חזקה ויציבה". אבל הוא כן מוכן להודות שלמשפחות טופז ודנקנר ישנה תפיסה עסקית שונה.

"ב־2008", נזכר טופז, "כשעסקנו לא פעם בתפיסת העתיד של המ־לט, ראינו שכל צד רואה את הדברים אחרת. אי.די.בי היא חברת השקעות וכל התנהלותה נגזרת מזה. אגב, אין לי שום מילה רעה על בעלי המניות. הם אמנם באים ממקום אחר, אבל לאורך כל הדרך הם הוכיחו לי שמילה זו מילה. היו הרבה הערכה וכבוד כלפינו, אבל המטרות שלנו היו שונות. אנחנו המשכנו לחלום, ואי.די.בי, מעצם היותה חברת השקעות, חשבה קצת אחרת".

"המפגש בין שתי קבוצות עם קו מחשבה שונה גרם לנו להחליט לפרוש, ממקום עסקי וקונקרטי", אומר טופז. "הגענו להבנה שלבעל המניות הגדול שלנו יש זכות להוביל את ההשקעה שלו לפי הבנתו, ולנו כבעלי מניות מיעוט אין זכות לכפות עליו את המשך החלום שלנו. העדפנו שהמהלך יתבצע ברוח טובה ותוך שיתוף פעולה, וכך הוא נרקם. קיבלנו הצעה כספית נדיבה, והבנו שאין לנו סיבה לצאת למסע של התגוננות".

ובכל זאת, בכל פעם שמכרתם נתח משמעותי לאי.די.בי, זה קרה בעקבות משבר כלכלי ולאחר שהמניה איבדה עשרות אחוזים מערכה. אם הייתם מוכרים בשיא, הייתם מקבלים הרבה יותר כסף.

"האמת היא ששום דבר לא יכול היה לקרות אחרת. יש בחיים נקודות מפנה מתוכננות ויש כאלה שאינן מתוכננות. כמובן שהיינו יכולים להגיע לאותה תוצאה גם בעוד שנה או שנתיים, אבל ברגע שאתה מבין שהתוצאה בסוף תהיה אותה תוצאה, ושהמהלך הוא בלתי נמנע, אז אין שום סיבה למתוח את השותפות לקצה".

ב־26 במאי השנה, 15 שנה בדיוק לאחר שהמ־לט הונפקה בבורסה של תל אביב, תם חלקה של משפחת טופז בחברה. אסיפת בעלי המניות אישרה את מכירת המניות של המייסדים לקבוצת אי.די.בי של דנקנר תמורת 9.5 מיליון דולר. עשירים ולמודי ניסיון יצאו האחים לדרך חדשה.

"אני מאושר", מכריז טופז. "ההתחלה החדשה ממלאת אותי בהתרגשות ויש לי הרבה תוכניות. אני לא אומר שלא זלגה דמעה פה ושם. אני מניח שייקח עוד זמן עד שנוכל להסתכל על התמונה מרחוק. נפתחה בפניי ובפני אחי הזדמנות לפתוח פרק חדש בחיים, ואנחנו ניגשים לפרק הזה עם אותה התלהבות, יכולת ורצון להוכיח שאיתן הגענו להמ־לט. ההבדל הוא שלהשקעות החדשות שנבחר נגיע עם ניסיון ועם כסף. כל מה שנותר לי עכשיו הוא לבחור את הדרך הנכונה כי מהיכרותי את עצמי, מרגע שבחרתי את המטרה, אני לא עוצר".

ומה אבא היה אומר?

"לדעתי, לא רק שהוא היה גאה, הוא אפילו היה מצדיע לנו. את הסיפור הציוני, העסקי והמשפחתי הזה ששמו המ־לט, כבר אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות