איראן: ההזדמנות שהוחמצה

בנקודה קריטית זו, הכלכלה היא בהחלט לא הנושא המרכזי של המחאה באיראן, כיוון שכפי שחלק מהציבור מאמין, עתידה של הרפובליקה הצעירה בסכנה.

אבל אל תטעו, גם כאן חל המשפט האלמותי שאמר יועצו לשעבר של קלינטון, ג'יימס קרוויל, במהלך בחירות 1992: "It's the economy, stupid." ("זה הכלכלה, טמבל".) ובאופן פרטני יותר, הכשל בניהול משאבי טבע עצומים ובידוד מדיני עקב הרצון של איראן לפתח את יכולות הגרעין שלה - אלה פגעו במדינה.

על פי מחקרים של OPEC, איראן היא מס' 2 בעתודות נפט ומס' 2 בעתודות גז טבעי. ובכך איראן מגיעה למקום הראשון בסך האנרגיה המשולבת שלה. כיום, איראן מצהירה על הפקת 4.2 מיליון חביות נפט גולמי ליום, אך לפי מומחי אנרגיה מובילים, ההספק האמיתי הוא כחצי מיליון פחות.

הסיבה לכך פשוטה. כתוצאה מסנקציות כלכליות שהופעלו עליה, איראן בודדה מכלים שהם חיוניים להתפתחות: טכנולוגיה והון. במונחים עסקיים, איראן הפכה לתפוח האדמה הלוהט בו אף אחד במערב לא רוצה לגעת.

קחו לדוגמה את שדה הגז הגדול ביותר בעולם. ענקית האנרגיה הצרפתית טוטאל סיימה את עבודתה בשלבים 2 ו-3 בשדה דרום פארס בסוף השנה הקודמת. המו"מ על השלב הבא נמשך מזה שנים, ולבסוף, בתחילת החודש חתמה חברת הנפט הלאומית של איראן על עסקה השווה 4.7 מיליארד דולר עם חברת הנפט הלאומית של סין.

המנכ"ל של טוטאל, אדם ישר בשם כריסטוף דה מרג'רי, אמר שהסיכון הפוליטי גדול מדי. כדי לא לשרוף לחלוטין את הגשרים, אמר דובר החברה שהמו"מ עדיין נמשך. מבחינת סין יש רק יתרונות ומעט פוטנציאל לפגיעה פוליטית עקב גודלה ומיקומה במועצת הביטחון של האו"ם.

אולם כניסתה של סין למגזר האנרגיה באיראן אינו פותר את הבעיה הנמשכת של האחרונה. חברות הנפט הבינלאומיות מחזיקות בטכנולוגיה ובידע שדרושים לאיראן כל כך. אנליסט האנרגיה הוותיק מהדי ורזי טוען שבעזרת טכנולוגיה הון, איראן יכולה להפיק שישה מיליון חביות מדי יום ולא ארבע. החשבון הוא פשוט: במחיר של $7 דולר לחבית, גידול זה מהווה עוד 140 מיליון דולר בהכנסות מדי יום.

גז טבעי נכנס לקטגוריה אחרת, אבל ניתן לראות את המדינה השכנה קטאר, עם צמיחה של 8% בשנה זו על בסיס הצמיחה מצדו השני של שדה הנפט הענקי. בעזרת שותפים מנוסים, איראן יכולה להצליח לא פחות.

הצמיחה הכלכלית בשורה העליונה באיראן הינה 5.7% בחמש השנים האחרונות, אך כפי שיודע העולם המתפתח, זהו טווח קצר כאשר 2 מיליון צעירים איראניים נכנסים למעגל העבודה מדי שנה. הם רוצים הזדמנויות, הם רואים עולם שונה דרך האינטרנט, והם מצפים מהמנהיג שינהל כראוי את מה שניתן להם, בין אם זה אנרגיה או משאבי טבע.

בעוד הנשיא הנוכחי מזלזל בפרהסיה בקפיטליזם ובכוחות הגלובליזציה ה"מערביים", הממשל הנוכחי למעשה מתנהג בצורה קפיטליסטית למדי. בשנים האחרונות, הממשלה הפריטה מספר חברות אסטרטגיות במגוון תעשיות החל מנחושת ועד טלקומוניקציה. מגזר השירותים הפיננסיים נפתח השנה, אך הממשלה עדיין מחזיקה ומפעילה כשלושה רבעים מהכלכלה.

אחרי שהכיר בעובדה שהמדינה אינה המנהלת הטובה ביותר, הממשל חוקק את סעיף 44 הקורא למצב בו 80% מהכלכלה יהיה בידיים פרטיות בעשור הבא. כפי שאמר בתוכניתנו טים דה בורד, מנהל קרן בבנק ההשקעות טורקיז בלונדון: "איראן כל כך מבודדת, אבל מתרחש שינוי". לכן הקרן מזהה הזדמנויות ומפיקה רווחים ממוצעים של 13% בשנה בחמש שנים האחרונות בהשקעותיה באיראן.

הבעיה העיקרית הניצבת בפני המנהיג העליון כרגע היא שכמעט בלתי אפשרי לבצע שינוי, כי לקח לאיראן זמן רב מדי להיפתח. כאשר לבסוף זה קרה, הנשיא והמייצג העיקרי לא יצר חשק בקרב חברות האנרגיה או הבנקים הגדולים עקב חשש לבדיקות של הממשל האמריקאי - בדיקות המתרחשות גם היום.

נשיא ארה"ב ברק אובמה הציע עלה של זית לאיראן, ובחוכמתו הציע זאת לפני הבחירות. במהלך נאומו בקהיר, אובמה דיבר על תלות-היתר של האזור ב"מה שיוצא מהאדמה". מדינות רבות האיצו את קצב הרפורמה על בסיס משאבי האנרגיה שלהם.

אבל באיראן החשבון לא הצליח. הממשל הנוכחי בנה את תקציבו על בסיס מחירי אנרגיה אופטימיים מדי וסובסידיות ענק. כתוצאה, יש מחסור בהשקעות הון לייצור עתידי והלחץ הפוליטי גובר.

שוק של 70 מיליון צרכנים ושפע של משאבי טבע הם מרכיבים מפתים, אבל רק אם יחס הסיכון והרווח הוא סביר. כיום, זה לא המצב.