צילום: יואב גלאי
הכלכלה הפלסטינית: מטבע עובר לסוחר
סחר עתיקות מפרנס מאות משפחות פלסטיניות. לפעמים הפריט עצמו לא שווה הרבה, אבל הסיפור שלו מזניק את המחירים
מאות משפחות פלסטיניות בגדה המערבית מתפרנסות מענף ייחודי: שוד עתיקות ומסחר לא חוקי בפריטים עתיקים. כמו בעסקי סחר לא חוקי אחרים - גניבת מכוניות, הברחות מזון, זיוף תרופות - גם לשוד העתיקות יש תקופות של גאות ושפל.
השנים הטובות נרשמות כשהטכנולוגיה בתחום משתכללת ונהפכת לזמינה יותר (המצאת מגלי מתכות), וכשהתיירים באים בהמוניהם. הגדה מלאה בפריטים שהם משאת נפשם של אספנים, חוקרים ואפילו מוזיאונים ברחבי העולם - מחברון עד ג'נין פזורים אין ספור אתרי עתיקות, ובכולם אפשר למצוא עוד ועוד כלי זכוכית, חפצי קרמיקה ומטבעות עתיקים.
המחירים מטפסים למאות אלפי דולרים
ברוב מדינות האזור, ובכללן טורקיה, יוון ואיטליה, מסחר בעתיקות אסור; בישראל, בעלי רשיון מיוחד יכולים לעסוק בתחום, ונהנים מרווחים יפים. קשה לדעת כמה כסף מגלגל הענף, שכן בשולי המכירות החוקיות יש לא מעט פריטים יקרים מאוד שנסחרים בחשאי. אספנים מוכנים לשלם, למשל, אלפי דולרים בעבור חותמות או מטבעות נדירים מימי בית שני ומרד בר כוכבא.
מחירו של מטבע כסף שחקוקה בו הכתובת "שקל ישראל", משנה ה' למרד היהודי נגד הרומאים, מגיע ליותר מ־200 אלף דולר. מטבעות כסף נדירים פחות מאותן תקופות, למשל שקלי כסף מהשנים הראשונות למרד הגדול, נמכרים במחירים שבין 500 ל־5,000 דולר. מחירם של כלי זכוכית עתיקים ויפים במיוחד יכול להאמיר עד עשרות אלפי דולרים.
הדבר שקובע את מחיר הפריט אינו השאלה כמה הוא נדיר, אלא הסיפור שלו. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא המצבור הענק של מטבעות ברונזה פשוטות שהתגלה לחוף ים המלח.
כשהמסורת הנוצרית נכנסת לתמונה
את דבר הגילוי שמעתי לראשונה ממכר פלסטיני, שרחץ לפני יותר מעשור בים המלח, מדרום לעין פשחה. ילדיו הביאו לו כמה מטבעות ברונזה קטנים ושחוקים שמצאו במים הרדודים. אלה היו פרוטות של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, שמשקלן בסביבות גרם אחד. כל המטבעות היו מסדרה אחת: בצד אחד שלהם הוטבע עוגן, בצד השני כוכב בעל שמונה קרניים שבתוכו הכתובת "יהונתן המלך" (שמו העברי של אלכסנדר ינאי). החוקרים לא הצליחו לגבש סברה אחידה על טיבו של מצבור זה, וכיצד הגיע לשם.
השמועה על מציאת המטבעות עשתה לה כנפיים, ואולם לא עוררה התרגשות - אלה היו מטבעות מוכרים שרבים כמותם בשוק. ובכל זאת, סוחרי עתיקות פלסטינים ירדו לים המלח ואספו עשרות אלפי מטבעות, רובם במצב ירוד. המעטים שמצבם היה טוב נמכרו בדולר או שניים, הבודדים שמצבם היה מעולה נמכרו בחמישה דולרים. רוב המטבעות נמכרו במחירים האלה לסוחרים ישראלים.
אבל אז נכנס לתמונה מומחה מטבעות מניו יורק, שהדביק למטבע את סיפור "מתנת האלמנה הענייה" מהברית החדשה. לפי הסיפור, ישו ראה בבית המקדש בירושלים עשירים שהניחו נדבת כסף וזהב בתיבת האוצרות של המקדש, ולא שמו לב לאלמנה ענייה שהניחה בתיבה שתי פרוטות. אמר ישו: "האלמנה הענייה הזאת נתנה יותר מכולם. כי כל אלה נתנו את נדבותיהם מהעודף שלהם, והיא נתנה ממחסורה את כל אשר היה לה למחיה".
ישנה בהחלט אפשרות ששתי הפרוטות של האלמנה הענייה היו מאותה סדרה של מטבעות אלכסנדר ינאי מים המלח (ינאי מלך בירושלים כמאה שנה קודם לכן). בין אם הדבר נכון ובין אם לאו, היחס למטבעות השתנה. בשבוע שעבר חיפשתי אותם בכמה חנויות; קופסת עץ זית פשוטה עם שתי פרוטות כאלה, בעיטור הפסוק מהברית החדשה, נמכרת ב־85 דולר. מי שמסתפק בפרוטה אחת משלם 50 דולר. הקונים, מאמינים מקהילות הנוצרים האדוקים בארצות הברית, מוכנים לשלם עבור הסיפור הרבה יותר ממה ששווה המטבע.
3 תגובות לכתיבת תגובה