מוזיקה: קונים ובוכים

אי אפשר לרצות אותנו. האמירה הזו יכולה לסכם כמעט כל תגובה צרכנית בארץ, אבל כשהיא נוגעת להופעות מיובאות, היא נכונה כפליים. במהלך בצורת הטיסות המוזיקליות הארוכה, שנפסקה לפני כשנתיים, ביקשו חובבי המוזיקה בציון לשמוע קצת אנגלית, ולא זכו לתגובה. ואילו עכשיו, כשהשערים (והפארק, והאצטדיון וגני התערוכה) נפתחו מחדש, ומדי שבוע מחתימים בנתב"ג דרכונים לכוכבים בינלאומיים, הקהל אמנם ממלא אולמות בשמחה, אבל ממשיך להתלונן כל הדרך לקופה.

טענה נוספת נשמעת מכיוונם של חלק ממבקרי המוזיקה, שקצת נמאס להם מיוצרים שהבליחו לפני כ־20 שנה עם שני שירים ומאז חזרו לשנת חורף ארוכה. המפיקים, מצדם, מנסים ללכת על בטוח ולהטיס לכאן אמנים שיכסו את ההשקעה, שבמקרה של מדונה, למשל, מסתכמת בכמעט 20 מיליון שקל (כך לפי הערכות). לא פעם הם גם פוגעים: דפש מוד גררו בקלות 50 אלף לפארק; כריס קורנל ודרים ת'יאטר שלהבו לפני כחודש יותר מרבבת מעריצים (כל אחד בנפרד); סוזן וגה מילאה שלשום (פעמיים) את היכל התרבות; והערב צפויים ניל טננט וכריס לואו, השניים שמרכיבים כבר יותר מ־25 שנה את הפט שופ בויז, להרקיד יותר מ־6,000 מעריצים בגני התערוכה.

גם האמנים החוזרים שינחתו כאן בספטמבר הם לא בדיוק ילדים. למדונה היה חלק מרכזי בקיץ הגדול של 1993, ואילו לאונרד כהן, לצד הופעותיו המסחריות, הדרים עד התעלה כדי לשיר על סוזאן שלו לחיילי צה"ל בקו בר לב.

ואגב המבקרים, כל "הזקנים" האלו עדיין יוצרים. אמנם רק את "Yes", האלבום האחרון של הפט שופ בויז, אפשר להגדיר כיצירת מופת עכשווית, אבל גם וגה, קורנל ואפילו דייב גהאן לא הגיעו לכאן לערבי שירה בציבור. הגיל והניסיון אינם ערובה למופע מוצלח או לחיבור נכון בין להיטים לשירים שנשכחו, אך כשבוחנים את סיבובי ההופעות הרווחיים בעולם, מתגלה שבדיוק כמו בישראל גם שם, החבר'ה הוותיקים דוגמת ברוס ספרינגסטין הם מגנט הקהל העיקרי.

בעידן שבו אנשים חושבים פעמיים לפני שהם פותחים את הארנק, רק המעריצים הוותיקים מסוגלים לגרד מאה דולר כדי להרגיש שוב צעירים לערב אחד.