רקע: השמיכה הקצרה של רובינסון לא הספיקה

השמועות על קשיים כלכליים מכיוונו של פרדי רובינסון החלו לצוץ שנתיים לפני שהתרחשה הנפילה בפועל - אי אז בתחילת 2007, כשרובינסון שם על המדף את עסקי הקזינו התזרימיים והשאיר בידיו את עסקי הנדל"ן המדממים.

לא היה אחד בשוק ההון שלא צפה את קריסתה של מילומור, ושמועות על קשייה התזרימיים של החברה הגיעו גם לוועדות האשראי במערכת הבנקאית.

כל עוד הצליח רובינסון למנוע מהשמועות מלהגיע למחלקות האשראי, של הבנקים הצליחה גם מילומור לכסות — עם השמיכה הקצרה שלה - כמה בורות תזרימיים.

זאת, בין השאר באמצעות הזרמת כספים של רובינסון עצמו לחברה. אך מהרגע שהבנקים סגרו למילומור את הברז (והראשון היה בנק הפועלים, שלו חבה החברה 460 מיליון שקל), לא נותר לה סיכוי רב.

בנובמבר 2007 פרש סמנכ"ל הכספים של החברה, ובספטמבר 2008 קנסה רשות ניירות ערך את מילומור לאחר שזו פיגרה בהגשת הדו"חות.

באותו חודש הגישה מילומור בקשה לבית המשפט להגנה מפני נושיה. היקף חובותיה של החברה נאמד אז ב־889 מיליון שקל, מהם 500 מיליון שקל לנושים מובטחים, 325 מיליון שקל לנושים בלתי מובטחים ו־60 מיליון שקל לבעלי עניין (כלומר לרובינסון עצמו).

מצד שני, הסדר הנושים שהוצע אמור להסתיים בהחזרת מלוא החובות לכל נושיה של מילומור, ואפילו השופטת ורדה אלשיך ציינה בבקשתה של מילומור כי זו החברה הראשונה שמבקשת הקפאת הליכים "מתי שבאמת צריך".