מוזיקת המקרה

לא מעט פגישות מוזיקליות בעלות השלכות כלכליות התקיימו לאורך שנות השבעים, אבל הסשנים שערכו ביניהם מייק אולדפילד וריצ'רד ברנסון שינו את תעשיית המוזיקה וכן את הצליל שלה באותו עשור.

אולדפילד היה אז בסיסט בהרכב הפולק־רוק של קווין איירס. הוא אמנם נהנה מהאווירה, אבל שאף שהתווים שהוא מנגן יהיו שלו. גם לברנסון, אז סוחר תקליטים מלונדון, היו שאיפות גדולות יותר. הוא חיפש את הדרך בה החנות שלו "וירג'ין" תהפוך לעסק שלא רק מוכר תקליטים, אלא גם מייצר אותם.

השאיפות של השניים היו משותפות, אבל הדרך למטרה היתה שונה. אולדפילד, כמו ברנסון, כמעט נתקף בייאוש. את "פעמונים צינוריים", היצירה האינסטרומנטלית שכתב בגיל 20 ושיצאה עכשיו במהדורה מחודשת ומורחבת (יבוא: הליקון), הוא הציע כמעט לכל חברת תקליטים בממלכה. כל התשובות שהתקבלו היו שליליות.

ברנסון, שבדיוק השיק את חברת התקליטים שלו, חיפש את תקליט הפריצה שיבדל אותו מהמתחרים. כשאולדפילד השמיע לו את 49 ורבע הדקות הנקיות ממילים של יצירתו, הזיק בעיניו של ברנסון נדלק.

הוא התלהב מהתזמור שביצירה המורכבת, כמו גם מהעובדה שהילד ארוך השיער שמולו ניגן בכל 30 הכלים שזה עתה האזין להם. הוא אמנם ניסה לשכנע את אולדפילד שיוסיף כמה מילים ליצירה, אך משהבין שאולדפילד לא יזוז מתוכניתו הראשונית, הבטיח לו שהוא האיש שהוא חיכה לו כל חייו.

כמה חודשים מאוחר יותר, ב־1973, היה ברור שהזיווג המוצלח בין השניים היה שילוב קלאסי של תזמון ומזל. בניגוד לכל התחזיות המוקדמות, האלבום זכה להצלחה מסחררת, שהה 264 שבועות בפסגת המצעד הבריטי ומכר בלי קושי 16 מיליון עותקים. אולדפילד נהפך לכוכב בן־לילה, וברנסון לבעליה של חברת תקליטים עם להיט מוכח, שכולם רצו לחתום בה. בהמשך השנה שולבה היצירה בפסקול הסרט "מגרש השדים", ואולדפילד זכה בגראמי.

אולדפילד המשיך להוציא אלבומים בשרשרת. אמנם חלקם הצליחו מאוד, אבל מהצל הענק של "פעמונים צינוריים" הוא לא הצליח להתחמק.

ב־1992 נכנע לבסוף ושחרר את הפרק השני של היצירה. אחרי ההצלחה הכלכלית והאמנותית המחודשת, היה זה רק עניין של זמן עד שהחלק השלישי והרביעי יראו אור (ב־1998 וב־1999). ההמשך המוזיקלי של ברנסון היה קצת פחות מוצלח, כשרשת חנויות הענק שלו נסגרה השנה בקול חבטה.