השבוע: סותמים את האף

שפעת החזירים חזרה השבוע. אופס, מתברר שהיא היתה כאן כל הזמן. בדיעבד מתברר שהדחקתי אותה אל בין 90 אחוזי הלחות ודבקתי בהסברים המרגיעים של הרופאים שהיא קלה יותר מהשפעת בחורף. אפילו העברתי הרצאה לאמא אחת שפיתחה תסמינים היסטריים בתור לסופרמרקט. קבעתי נחרצות שאנחנו לא מקסיקו ואצלנו לא מתים ממנה, ושלא כהרגלי הוספתי "ברוך השם" כדי להישמע אמינה. ואז השבוע שמעון עזרן, איש צעיר שלא השתייך לאף אחת מקבוצות הסיכון, מת מהשפעת.

אני לא מרגישה טוב בשבוע האחרון. חשבתי ללכת למיון אבל אין לי הסימפטומים. בבית בתוך המזגן קר לי, אני מתעטשת, וכשאני יוצאת לרגע החוצה השמש רודפת אחרי כמו בסדרה "נמלטים" ואני הופכת לאוסף טיפות עצבניות. החלטתי לא ללכת לסופר עד הודעה חדשה. אני לא רוצה לפגוש את האמא שהרגעתי, עכשיו היא כבר בטח מסתובבת עם מסיכה. היא לא תגיד כלום (כי היא עם מסיכה), אבל מספיק שתמצמץ בעיניים ושפעת החזירים שלי תחמיר למצב קטטוני כמו בסרט "הפרפר ופעמון הצלילה".

מי שבוחר לראות טלוויזיה בלי קול (נסו, יש לזה יתרונות) יכול היה לחשוב בטעות שחברי הכנסת מקדימה שעטו על פרצופיהם מסיכות מנתחים מתגוננים מפני שפעת החזירים שפגעה בהיכל. אלא שחברי הכנסת האחרים נראו מחויכים ורגועים, כך שגם החירשים לא הזדקקו לשפת הסימנים כדי להבין שמדובר בגימיק. הסירחון של חוק מופז הטריד לא מעט חברי כנסת מהליכוד, אלא שסירחון אינו שפעת, לא מתים ממנו, וביבי זכה לתמיכה גורפת. אני עדיין מחפשת את הסיבה לשמו של החוק. האם ביבי כל כך בטוח שמופז מתאווה לחזור לליכוד, עד שביקש לתגמל אותו בחוק על שמו, או שמא מופז ביקש בכל מאודו להישאר בקדימה ונפל לידיה של טעות מצערת. כך או כך החוק מטנף את כל מי שנוגע בו.

סירחון מסוג אחר, שהוא הרבה יותר מרק ריח ונוגע - אם נרצה או לא - גם לנו, היא פרשת השחיתות שזכתה לכינוי "המכבסה היהודית". בהלבנת ההון הגדולה שנחשפה בניו ג'רזי מעורבת שורה של רבנים ומנהיגים יהודים. "מצטיירת תמונה מבישה של מנהיגי דת שמובילים צוותי הלבנת כספים ופועלים כראשי ארגוני פשע", טען התובע האמריקאי ראלף מארה ג'וניור, ופייסבוק וטוויטר התמלאו מיד בפרוטוקולים המודרניים של זקני ציון. רציתי לבקש מאלוהים שיעזור לנו, אבל הוא רמז לי שזה לא פוליטיקלי קורקט.