אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
כשספורטאי חוזר להיות אדם: הפסיכולוגיה של הפרישה צילום: אי פי

כשספורטאי חוזר להיות אדם: הפסיכולוגיה של הפרישה

ספורטאים כמו מייקל ויק, ברט פארב ושחקנים אחרים צריכים להתחיל לשאול את עצמם מי הם בלי הספורט. יכולתו של ספורטאי להתמודד כיום עם פרישה אינה נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות של המאמנים והתוצאות העגומות בהתאם

03.08.2009, 14:50 | סקוט סושניק, בלומברג

רוב הספורטאים כיום מסתובבים עם אוזניות שדבוקות להם לאוזניים, ממש כאילו היו חלק מהמדים. זאת דרך נוספת לספורטאים להפריד את עצמם מהעולם החיצון. הטעם המוזיקלי, כמובן, משתנה מאחד לאחד.

חלק אוהבים רוק או ראפ ואילו אחרים מעדיפים קאנטרי ובלוז. בלי קשר לטעם אישי, כל ספורטאי חייב להוריד לאייפוד שלו את שירו של ברוס ספרינגסטין, "גלורי דייס" (Glory Days). המסר של ספרינגסטין על אנשים שחיים בעבר, הופך להיות רלוונטי יותר מיום ליום.

מייקל ויק לדוגמה. שחקן הפוטבול המושמץ כנראה סוף סוף הבין שחייבים לטפח גם את האדם, לא רק את השחקן. "בוודאי שהוא ישמח לשחק שוב בליגת הפוטבול", אומר המאמן לשעבר של אינדיאנפוליס קולטס, טוני דונג'י, שמאמן את ויק, בעברו הקוורטקבק של אטלנטה פלקונס שנזרק לכלא לאחר שארגן קרבות אכזריים בין כלבים. "אבל לדעתי יש לו סדר עדיפויות אחר".

מייקל ויק (משמאל) ועורך דינו. כעת הוא צריך לשאול את עצמו מי הוא בלי הספורט, צילום: אי פי מייקל ויק (משמאל) ועורך דינו. כעת הוא צריך לשאול את עצמו מי הוא בלי הספורט | צילום: אי פי מייקל ויק (משמאל) ועורך דינו. כעת הוא צריך לשאול את עצמו מי הוא בלי הספורט, צילום: אי פי

שאלות של זהות

בראש סדר העדיפויות של ויק עומד ויק עצמו. לא המשחק, לא יריב מסוים ולא מהלכי משחק. הספורטאים כנראה מאבדים את תחושת העצמי שלהם. אולי זה הכיסוי התקשורתי לו הם זוכים או המשכורות המוגזמות שלהם, אבל הם לא מצליחים להפריד בין מי שהם ובין מה שהם עושים.

האדם והשחקן מתערבבים, ויוצרים קיום אומלל לאחר שהקהל מפסיק לעודד, מה שתמיד קורה. לא היה נעים לראות את דרמת ההימורים – האם הוא יפרוש או לא (מתברר שלא) שסבבה סביב שחקן הפוטבול, ברט פארב, שאפילו בגילו המתקדם 39, מעולם לא עצר לשאול מה הלאה. מהו פארב בלי הפוטבול? מהו ויק בלי מדים? מדובר פה בשאלות של זהות.

לאף אחד לא איכפת כיצד מצליח ויק, שפשט את הרגל. אף אחד כבר לא מבקש ממנו חתימה. אף אחד לא מעודד אותו, ואיש לא עומד מעבר לגדר כדי לראות איך הוא מערבב את המלט. "בכך שהספורטאי לא מגוון את האישיות שלו, הוא מעמיד עצמו בסכנה", מסביר ד"ר ג'ון מורי, פסיכולוג ספורט שעובד עם ספורטאים מקצועיים.

"חייב להיות איזון כלשהו". הספורט המקצועי עמוס בחוסר איזון. הליגות המקצועיות וקבוצות הספורט מספקות לשכירי החרב שלהן רק את הכלים הדרושים כדי להצליח על המגרש. המנהלים והמאמנים מתעניינים בניצחון בלבד. יכולתו של שחקן להתמודד עם פרישה אינה נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות של המאמנים.

"מה יוצא להם מזה? שחקנים הם סחורה. לעזור להם אחרי הפרישה יהיה לבצע מעשי צדקה", מסביר מורי. "זה אירוע טראומתי במיוחד לאנשים שיצרו אישיות שהיא לא באמת אמיתית".

לרוב קבוצות הספורט בארצות הברית אין תוכנית מעבר שנועדה לסייע לשחקנים הצעירים להסתגל לחיים כספורטאים מקצועיים. בדרך כלל הם מסתפקים בסוף שבוע ארוך לאחר שהם נבחרים בדראפט. קליבלנד בראונס וניו יורק ג'יאנטס עושות קצת יותר מזה, הן יסדו קבוצות תמיכה המחברות בין השחקנים הוותיקים והצעירים.

מי שנשכח הם השחקנים שנמצאים עם רגל אחת בחוץ. מי מכין אותם לפנסיה של 60 שנה? אולי רצוי שהקבוצות והליגות יחקו את תוכנית התמיכה, רק שהפעם היא תחבר בין שחקנים פורשים, נגיד כמו מג'יק ג'ונסון עם שחקנים פעילים.

ברט פארב. פרש ומה עכשיו?, צילום: בלומברג ברט פארב. פרש ומה עכשיו? | צילום: בלומברג ברט פארב. פרש ומה עכשיו?, צילום: בלומברג

להיבנות בבית הכלא

 

שחקן הבייסבול לשעבר דאג גלנוויל, 38 פנה לכתיבה לאחר שפרש. הוא פרסם בניו יורק טיימס וכעת עובד על כתיבת ספר. הוא מודה שעדיין קשה לו לא לחשוב על עצמו כעל שחקן בייסבול.

אם לדעתכם השחקן ולא אף אחד אחר אחראי להבטחת העתיד שלו, אתם צודקים. לפחות ברמה מסוימת.

הבעיה היא שדרושים ריכוז והתמדה רבים כדי להפוך להיות שחקן מצליח ואף להישאר בפסגה. שחקן לא מרוכז הוא שחקן מובטל. אולי יהיה עדיף לשחקנים ללכת בעקבות קודמיהם ולמצוא עבודה בפגרה.

משהו שיעניק להם איזון או כיוון. הצהרתו של קומישינר ליגת הפוטבול, רוג'ר גודל בנוגע להחזרתו על תנאי של ויק לליגה יצרה הפרדה ברורה. בעוד שכהונתו של גודל הוגדרה על ידי הקו הנוקשה שנקט נגד שחקנים שהתפרעו, הוא לא חיפש להעניש את ויק כשלא אפשר לו לשחק לפני השבוע השישי של הליגה. הוא היה פרגמאטי.

הקומישינר דחק בויק לבנות מחדש את החיים שלו ואת הקריירה שלו. קודם את החיים. "השנתיים האחרונות אפשרו לי להעריך מחדש את החיים שלי, ולהתפתח כאינדיבידואל", מתאר ויק, שככל הנראה פיתח את המודעות האישית שלו. יהיה זה נהדר אם יותר שחקנים יפתחו מודעות עצמית מבלי שיצטרכו לבלות בבית כלא.

לדוגמה, שחקן הפוטבול לשעבר, ברני קוסאר נראה אבוד. הוא מוכה, חבול ופושט את הרגל. "הייתי בן 25 וכולם אמרו לי כמה אני חכם", מספר קוסאר. "עכשיו אני בן 45 וגיליתי שאני פשוט אידיוט. אני בן 45 וילדותי. אני לא אוהב להיות בן 45".

אתם יכולים להיות בטוחים שמסתובבים שם בחוץ עוד הרבה שחקנים כמו קוסאר. וזוהי המהות של השיר של ספרינגסטין. זה לא נעים כשהחיים מגיעים לשיאם לפני גיל 30. אנשים כמו קוסאר ופאבר יעבירו את רוב חייהם בהתרפקות על ימי הזוהר של העבר, שחולפים על פניך כ"קריצה בעיניה של בחורה צעירה".. זה מה שספרינגסטין כתב.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות